במהלך מלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, זינק סגן מפקד גדוד בצה"ל, רס"ן רועי קליין, על רימון יד בבינת ג'בייל וספג בגופו את הפיצוץ כדי להציל את חייליו. ברגעיו האחרונים הוא קרא את המילים שיהודים אומרים בוקר וערב זה אלפי שנים: "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד".
הרב יגאל לוינשטיין, ממייסדי מכינת בני דוד בעלי, חזר אל סיפור הגבורה הזה בנאום המרכזי שנשא ב־16 ביולי בוועידת הימין השלישית של תקומה, שנערכה באקספו תל אביב.
הוועידה, שיזם האסטרטג הפוליטי ויועץ התקשורת ברל'ה קרומבי, כינסה אנשי ציבור והוגי דעות לדיון בעתידה של ישראל לאחר טבח 7 באוקטובר 2023 והמלחמה הרב־זירתית שמתנהלת מאז.
הכי מעניין
"לפני עשרים שנה שינה אדם אחד את דמותו של הלוחם הישראלי הצעיר", אמר לוינשטיין על קליין.
הרב יגאל לוינשטיין. | צילום: יובל גינזבורג
אלא שהוא לא ביקש רק לספר סיפור מרגש. מעשהו של קליין שימש אותו כנקודת מוצא לטענה רחבה הרבה יותר על מה שמדינה יהודית צריכה לדרוש מעצמה.
"במשך עשרים שנה רועי קליין היה יחיד בקריאת 'שמע ישראל'", הסביר. "במלחמה הנוכחית, כל גדוד, לפני שהוא נכנס לעזה או ללבנון, עומד יחד ואומר 'שמע ישראל'".
המנהג הזה לא תמיד התקבל באהדה. לוינשטיין הזכיר כי מפקד שניסה להפוך אותו לחלק קבוע מהתרבות הצבאית, תא"ל עופר וינטר, נדחק בסופו של דבר מחוץ לצבא.
אבל כיום, הוא הדגיש, כבר אי אפשר לעצור את התהליך. קריאתו האחרונה של קליין לא נשארה בבינת ג'בייל; היא הפכה לחלק טבעי מהשגרה של יחידות צה"ל היוצאות לקרב.
בעיני לוינשטיין, זהו ביטוי לתופעה גדולה בהרבה ממנהג שהתפתח בשדה הקרב. מדובר בהתעוררות יהודית ולאומית שצומחת מלמטה בקרב הדור הצעיר בישראל, ומגיעה בעת ובעונה אחת משני כיוונים שונים מאוד.
קריאתו האחרונה של רועי קליין לא נשארה בבינת ג'בייל; היא הפכה לחלק טבעי מהשגרה של יחידות צה"ל היוצאות לקרב
מן הצד האחד נמצאים ישראלים חילונים שנמשכים מחדש אל זהותם היהודית, לא בשל כפייה חיצונית אלא מתוך חיפוש פנימי.
מן הצד האחר ניצב הציבור החרדי, שעובר לדבריו תהליך לא פחות יוצא דופן: התפתחות של תודעה לאומית וציונית במגזר שבמשך שנים התייחס לציונות באמביוולנטיות ולעיתים אף בחשדנות.
לוינשטיין סיפר כי במהלך השנתיים האחרונות שלחו שמונה ישיבות חרדיות רבנים ותלמידים למכינה שלו, כדי ללמוד "כיצד מתחברות הציונות, הלאומיות והתורה".
הוא הביא כדוגמה את אחד מרבני המכינה, שיצא לחופשה בת שנתיים כדי לפקד על פלוגה של חיילים חרדים בחטיבת החשמונאים. לפני כניסת הכוח ללבנון אמר לו אותו מפקד: "בגדוד החרדי הזה אין שום סיבה שלא נוכל לבצע כל משימה בלבנון בצורה הטובה ביותר".
כפייה על צעירים חרדים להתגייס, טען לוינשטיין, רק תרחיק אותם. מה שמושך אותם כעת קדימה הוא תהליך שהם בוחרים בו מרצונם.
הוא רואה בשינויים המתרחשים בשני קצות החברה "תנועת חיים אותנטית שמניעה את העם היהודי אל זהותו, אל ייעודו ואל יהדותו".
מכאן עבר לשאלה מה פירוש הדבר שמדינה, ולא רק אדם, היא יהודית.
מדינה הרי אינה מניחה תפילין ואינה לובשת ציצית. כיצד, אם כן, אמורה יהדותה לבוא לידי ביטוי?
תשובתו של לוינשטיין הייתה שמדינת ישראל פועלת כיום כמעט אך ורק על בסיס שני עקרונות: זכויות הפרט ושוויון. העיקרון השלישי, הלאומיות, נדחק הצידה.
"אם אלה שני הערכים היחידים שמנחים את קבלת ההחלטות", אמר, "כל החלטה שתתקבל למען ערכים אחרים תיפסל".
מדינה, לשיטתו, חייבת להביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי והלאומי, אפילו כאשר הוא מתנגש בזכויותיו של היחיד. הדוגמאות שלו נעו ממדיניות ההתיישבות ועד לאופן שבו ישראל מנהלת את המלחמה.
לוינשטיין טען כי צעדים שההלכה הייתה מתירה נזנחו בשל הדאגה לזכויות האזרח של האויב, במחיר שסיכן את חייהם של חיילי צה"ל.
עוד כתבות בנושא
ערך הניצחון צריך לעמוד בראש הקוד האתי של צה״ל
"בקוד האתי של צה"ל זכויות הפרט של האויב גוברות על ערך הניצחון, עד כדי כך שהיו אפילו ניסיונות להוציא את הניצחון מהקוד ולמחוק אותו לחלוטין", אמר. "ערך הניצחון צריך לעמוד בראש הקוד האתי של הצבא".
את הטענה הזאת עיגן ב"הלכות מלכים" של הרמב"ם, המציבות את חובתה הראשונה של המדינה בהבטחת הביטחון החיצוני והפנימי – או בניסוחו החריף של הרמב"ם, "לשבור זרוע הרשעים".
לוינשטיין המשיך וטען שהיהדות פועלת בשני מישורים נפרדים: הפרטי והציבורי.
המישור הפרטי נוגע למידת שמירת המצוות של האדם, עניין שצריך להישאר לבחירתו האישית. המישור הציבורי נוגע לערכים שמנחים את קבלת ההחלטות הלאומית.
הבלבול בין שני התחומים, לדבריו, משקף אי־הבנה בסיסית של היהדות.
"סודה של היהדות", הדגיש, "הוא חירות לאדם בקיום היהודי הפרטי שלו, בזמן שהמדינה מאמצת ומפנימה ערכים יהודיים בהחלטותיה הלאומיות. זו משמעותה של מדינה יהודית".
לכן, טען לוינשטיין, אל למדינה להסס לשלב ערכים יהודיים ולאומיים בקבלת ההחלטות שלה לצד המסגרת של זכויות הפרט – ולעיתים אף להעמיד אותם מעליה. הדבר נכון במיוחד בכל הנוגע לניהול מלחמה.
פרופ' אסא כשר, שעמד בראש הוועדה שניסחה את הקוד האתי של צה"ל, היה צריך לשבת בקהל ולשמוע את הדברים. ייתכן שהיה זוכה לשיעור נחוץ על הנזק שהוא ובני דמותו גרמו לצבא שהוא ממילא המוסרי בעולם.
אלא שכשר עסוק מדי בהתקפות על הממשלה מכדי להקשיב לקול ההיגיון, ובוודאי לדברי חוכמה כשהם מגיעים מפיו של רב מוערך.
בעיצומה של המלחמה בעזה, במהלך עצרת מחאה, הוא התייחס לחייל שנפל בקרב בגבורה נגד חמאס וקבע כי אותו צעיר נהרג "לשווא".
כאילו שהאמירה הזאת אינה מקוממת, שקרית ופוגעת מספיק במשפחתו של הלוחם, הוא יצא גם נגד הגיבור הלאומי יוסף טרומפלדור.
טרומפלדור, שנהרג בשנת 1920 בעת שהגן על תל חי, נודע כמי שאמר לפני מותו: "טוב למות בעד ארצנו". כשר כינה את האמירה המיתולוגית הזאת "מטופשת", והכריז כי למעשה "רע למות בעד ארצנו".
הדברים האלה אינם אמורים להפתיע, בהתחשב בהתבטאויותיו בעבר על רועי קליין עצמו.
בריאיון לפודקאסט בשנת 2016, עשור לאחר מעשה הגבורה הבלתי נשכח של קליין, הטיל כשר ספק באירוע ובאופן שבו התקבל בציבור.
האם הזינוק על הרימון היה "התגובה הנכונה לנסיבות?", שאל כשר. תשובתו הייתה גרועה אפילו יותר.
"זה עלה לו בחייו ומעורר הרבה רגשות ומחשבות", אמר. "אבל אולי היה משהו אחר שיכול היה לעשות ושעשוי היה לשמש דוגמה טובה יותר? יש נטייה בשיח הציבורי להימשך אל הקיצון ולתאר דברים כחיוביים מאוד או שליליים מאוד. יש לנו רק חלק מהתמונה המלאה, אבל זה מספיק לאנשים כדי להכתיר גיבורים".
אם לוינשטיין צודק בהערכתו כי ישראל עוברת תחייה של זהות יהודית ופטריוטיות – והוא אכן צודק – הרי שכשר ובני דמותו מחזיקים בתפיסה מיושנת של ישראל ושל העקרונות שמניעים אותה.
מעתה, דווקא אנשים כדוגמת לוינשטיין, ולא כשר – ששמו, באופן אירוני, הוא המילה העברית ל"כשר" – צריכים להיות מי שמנסחים את כללי הפתיחה באש של צה"ל.
עוד כתבות בנושא
