כבר שנה שלישית שהמזגן שלנו עושה בעיות איך שמתחיל הקיץ. פעם נזילה מפה, פעם נזילה משם, פעם הוא פולט ריח משונה, ובקיץ הזה הוא פשוט התחיל לקרר פחות. חמישה טכנאים היו פה בשלוש השנים האחרונות. באו, בדקו, החליפו חלקים, ניקו, פתחו וסגרו, אבל אף אחד מהם לא הצליח לפתור את הבעיות עד הסוף. השבוע, אחרי לילה מהביל שבו המזגן דלק אבל פשוט לא קירר, הבטחתי לשים לזה סוף. על הבוקר, רגע אחרי שחרית ופיזור הילדים, עוד לפני הקפה, ביקשתי בסטטוס של הווטסאפ שישגרו אליי המלצות לטכנאים מומלצים, מקצוענים ואמינים.

תוך שעה קיבלתי לפחות עשרים מספרים. וככה, התקשרתי מספר אחרי מספר, תיארתי את הבעיה, סקרתי קצת את ההיסטוריה של המזגן שלנו, סיפרתי שאנחנו גרים בנחלאות ויש בעיית חניה רצינית, וככה, אחרי כל התיאורים והאזהרות נשארתי עם שני טכנאים שהגיעו לגמר. אחד מהם אמר שהוא יוכל להגיע רק בעוד שבועיים והשני, רוני שמו, אמר שאפשר ברביעי הקרוב לעת ערב וזה בתנאי שאני שומר לו חניה מול הבניין.

הסכמתי. רוני אמר שלדעתו זה עניין של ניקוי פנימי יסודי והוא יביא את הציוד הדרוש. וככה, חצי שעה לפני הזמן שקבענו ירדתי לחפש חניה לרוני הטכנאי ובאורח נס, כעבור כמה דקות התפנתה אחת כזו ממש מול הבית שלנו. עמדתי שם וחיכיתי לרוני רבע שעה שלמה עד שהוא בא עם הרכב המגושם שלו והחנה בחיוך רחב. ״חניה כזאת אני נשאר לישון פה״, הוא אמר, ואני, רק מהמשפט הזה הבנתי שהוא התגורר פעם בנחלאות. שאלתי אותו ואכן, בינגו! רק נחלאותי אמיתי שחווה על בשרו את המצוקה יכול להגיד משפט תמוה שכזה.

רוני ניגש ישר לעבודה, הדליק פנס, שחרר ברגים, הסתכל טוב־טוב, ואז אמר, טוב חביבי, כמו שחשבתי. אני עושה עכשיו ניקיון יסודי. הוא התיז חומרים והבריש הברשות, ובינתיים אני הכנתי לו קפה. כשחלקי המזגן שרו בחומרי הניקוי יצאנו יחד למרפסת לעשן. שאלתי אותו איפה הוא גר, הוא שאל אותי במה אני עובד, אני שאלתי אותו כמה שנים הוא במקצוע והוא שאל אותי אם לא נמאס לי מנחלאות. וככה, אחרי סמול טוק קצרצר שכזה, רוני אמר, יאללה, עכשיו שטיפה. הוא שם כפפות, נכנס פנימה ושטף את כל חלקי המזגן המפורק. אחר כך הוא התחיל לחבר אותם בחזרה למקומם ואני בינתיים ישבתי בסלון וניסיתי לכתוב, אבל אז רוני קרא לי וביקש את עזרתי.

אתה תחזיק פה, הוא אמר, ואני בינתיים אבריג בצד השני. וככה, תוך כדי שאני מחזיק את תושבת המזגן רוני שאל, תגיד, כמה זמן בערך לוקח לך לכתוב טור לעיתון? אמרתי לו שזה תלוי. אם יש לי רעיון בראש זה לוקח לי שעה בערך. אבל אם אין לי רעיון אני יכול למצוא את עצמי ״חוצב״ אותו שעתיים־שלוש, לפעמים יותר. רוני עשה פשששש כזה, סיים להבריג ואז בחיוך מנצח אמר, יאללה! עכשיו נבדוק אם הכול עובד. הדלקנו את המזגן ועמדנו מולו בעצימת עיניים, מצפים למשב הקור המרענן שמשום מה לא בא. רוני נשף בעצבים, בדק עוד כמה עניינים ואמר שצריך להחליף גז.

יחידת המזגן שלנו נמצאת על הגג של הבניין והגישה לשם היא אך ורק דרך המרפסת של השכן מלמעלה. התקשרתי לשכן שאמר לי שהוא יהיה רק בעוד חצי שעה בבית. אז בינתיים הכנתי לרוני ולי עוד קפה שחור. בזמן הזה רוני סיפר לי על הבת שלו אביגיל שעולה בשנה הבאה לכיתה א׳. הוא אמר שהיא בול אימא שלה ושלמען האמת הוא עצמו עדיין לא מאמין שהוא אבא.

סיפרתי לו שגם אני לפעמים מוצא את עצמי תוהה איך קרה הפלא הזה. פלא הא? רוני אמר, ואני הוספתי לגמרי פלא. רוני לקח שאכטה מהסיגריה ואז שאל, תגיד, אם אני רוצה לכתוב קצת פה ושם, מה אתה מציע לי לעשות? ואני חשבתי רגע ואמרתי לו, וואלה אחי, תתחיל מפשוט לכתוב נראה לי. קח דף ועט ו״תוריד״ את המחשבות שלך. רוני הקשיב והנהן. בינתיים השכן מלמעלה התקשר ועלינו לגג. רוני החליף גז ואני עזרתי לו לשנע את הבלון הכבד ואת הצינורות עם השעונים. אחר כך רוני קיפל את הציוד וליוויתי אותו למכונית. ״חאראם על חניה כזאת״, הוא אמר שוב, ונפרדנו לשלום.

למחרת בצהריים הוא התקשר להתעניין מה שלום המזגן, אמרתי לו שבינתיים נראה שהטיפול עזר. רוני אמר ברוך השם, ואז הוסיף, ושתדע לך שמאתמול כבר כתבתי איזה שלושים עמודים, וזה קל אחי. לא יודע למה לוקח לך כל כך הרבה זמן לכתוב טור.