הצפייה בפרקים 7-8 של העונה החמישית של פאודה היתה כמו סכין בבטן. בניגוד לקונספט הבסיסי של סדרת מתח, שבו המוטיבציה לצפייה נגזרת מן הדחיפות לגלות את הסוף, כאן הסוף כבר צרוב בתודעה של הצופה, ובכל זאת אי אפשר להסיט את המבט. לזכותם של היוצרים ייאמר שהם הניחו אזהרת טריגר בפתח הפרקים, והציעו לצופים הרגישים לדלג עליהם ולהמשיך את קו העלילה בפרק 9. לחובתם ייאמר שזו לא באמת הייתה בחירה חופשית, ושאחרי פרקים 7 ו־8 כבר לא באמת אכפת לך מה קורה בפרק 9. אירועי 7 באוקטובר מכים בך ללא רחם כשאתה חי אותם שנית דרך גיבורי הסדרה, על חוסר האונים מול הזוועה הידועה מראש. שבועות אחר כך השירים היחידים ששמעתי היו אלו שיצאו בחודשי המלחמה הראשונים. כשניסיתי להסביר לעצמי מה בצפייה היה כל כך משמעותי עבורי, הבנתי: זה כמו תשעה באב.

תשעה באב הוא לא בדיוק יום אבל. לא מצד הלכותיו – אכילה ושתייה לא נאסרו באבלות רגילה – וגם לא מבחינת התוכן שנהוג לצקת לתוכו. בשעה שימי האבלות על מת מוקדשים לקבלת ניחומים, עיקרו של יום תשעה באב מוקדש לבכי ולמספד המעוררים את הכאב. תשעה באב הוא גם לא יום של תענית ציבור. אין בו (ודאי לפני חצות) פעולות של תשובה וזעקה, אלא דווקא צמצום של התפילות והתחנונים הרגילים.

כשמתחקים מעט אחר הלכות היום מוצאים שהמונח ההלכתי המדויק ביותר עבורן הוא אנינות. מונח שמתאר את מי שמתו מוטל לפניו והוא פטור מן המצוות ואסור באכילת בשר ויין. אנינות היא חוויה משתקת, פתאומית, שמתחילה באחת כשם שהיא נגמרת. "כך שנה ר' חייא הגדול: כיוון שיצא תשעה באב מותר אדם בכל. למה? מפני שהוא כמתו של אדם מוטל לפניו, והוא אסור לאכול בשר ולשתות יין. כיוון שנקבר המת, האבל מותר בהם".

אבלות ממקדת את המבט בעבר. היא מבקשת להיפרד, לעבד, להתבונן אחורה כדי להכניס את האובדן אל תוך סיפור החיים. תענית ציבור מבקשת לתקן את העתיד; היא מתכנסת כדי לזעוק, להתפלל, לשנות את רוע הגזרה. אנינות, לעומת זאת, היא שקיעה אל תוך השבר בהווה. היא אינה מחפשת משמעות ואינה מציעה נחמה. היא מבקשת להישאב אל תוך החלל שנפער, כמו חור שחור הבולע לתוכו את כל מה שסביבו. וכמו בחור שחור, שבו חוקי הפיזיקה המוכרים חדלים לפעול, כך גם באנינות מתבטלים סדרי העולם הרגילים: האדם פטור ממצוות, הזמן נעצר, והמציאות כולה נדמית כאילו איבדה את כוח המשיכה שלה.

חברה צריכה שיהיה בליבה תשעה באב. גלקסיה צריכה שיהיה בה חור שחור. כזה שכמו בכל סרטי המדע הבדיוני, אין לנו דרך לדעת כיצד בדיוק נהיה לכשנצא מן העבר השני שלו. נקודה שאי אפשר לבטל ואי אפשר לעקוף, ומעצבת בדרכים שאינן ניתנות להסבר את כל מי שחולף בסביבתה.

תשעה באב הוא בדיוק ההפך מאבלות. תפקידו אינו לבנות מציאות שמכילה ומעכלת את החוסר, אלא לטלטל, לזעזע, למוטט. להזכיר שחורבן אינו רק פרק בהיסטוריה אלא כוח שפועל גם עכשיו, מתחת לפני השטח של החיים התקינים. שאנחנו חיים בכל רגע ורגע בעולם שהוא בנוי וחרב ובנוי.

קשה להיות יהודי של תשעה באב. לכל אחד כבר יש סיפור סביב אירועי שמחת תורה תשפ"ד. כל פרשן וכל פוליטיקאי כבר יודע להסביר מי אשם, מה צריך ללמוד, ולאן מכאן. גם החורבן הכי נורא הופך לחומר גלם של מאבק נרטיבים ותיאוריות פוליטיות גדולות שמספקות תחושת שליטה.

תשעה באב חותר תחת עצם היומרה לנרטיב. ספר התורה עצמו לובש שחורים ומונח, לפי מנהג קדום, על הרצפה. המקוננים בבתי הכנסת אינם מהדהדים את אינספור התשובות לשאלה "מפני מה חרב בית המקדש", שרק מגבירות את תחושת אי ההבנה. ספרות הסוד מלמדת שכל יום בשנה עומד כנגד אחד מ־365 הגידים המחזיקים ומחברים את חלקי הגוף האנושי. תשעה באב הוא כנגד גיד הנשה, הגיד הקרוע של נשייה ושכחה. יש תפקיד לגיד הזה, שפורם אותנו שנה אחר שנה. שמותיר בו קצוות בלתי קשורים, קטעי בשר גלויים, פתוחים לריפוי וגאולה.