בעקבות הסערה התורנית של ביבי בתוכנית "הפטריוטים", חשבתי לעצמי: מה הייתי עונה אם מישהו היה שואל אותי, ככה באמצע סמול טוק, בלי שהתכוננתי, בלי שהכנתי תשובה מראש, במה השתניתי מאז 7 באוקטובר. מן הסתם הייתי צריך לחשוב רגע כדי לענות תשובה טובה. אף שאני יוצא מנקודת הנחה שאין ישראלי שלא השתנה, ולו במשהו, מאז היום המר ההוא. בשנת המלחמה הראשונה כשהייתי עוצר טרמפים לבחורי ישיבה חרדים ברחבי ירושלים, תמיד הייתי שואל אותם אם הם מרגישים איזה שינוי באווירה בישיבה. אם משהו זז בהשקפת העולם שלהם, אם יש להם מחשבות שהם לא חשבו קודם.

הם לרוב היו שותקים או ממלמלים בחוסר ביטחון, ואני הייתי מרפה מיד. אבל מבעד לשתיקה הזו שלהם הייתי מזהה מפעם לפעם שגם הם – שלכאורה כלפי חוץ נראים ומסוקרים אותו דבר – גם הם השתנו במשהו. אולי זה היה רק בדמיון שלי, לא יודע.

מאז שינון מגל שאל בשבוע שעבר את ביבי במה הוא השתנה מאז 7 באוקטובר וביבי ענה לו את התשובה הלא מי יודע מה מוצלחת לגבי זה שהוא ירד קצת במשקל, חשבתי במה אני השתניתי מאז היום ההוא. הרי להשתנות זה לא סתם. להשתנות זה חתיכת דבר. אפשר לעבור חיים שלמים בלי להשתנות. הבחירה בשינוי דורשת תעוזה, דורשת אומץ, וצריך לשלם עליה מחיר. אבל לפעמים המציאות עצמה מכריחה אותנו להשתנות, גם אם אנחנו לא רוצים. גורמת לנו להבין שמה שהיה לא יכול להימשך כפי שהיה.

אז אחרי כמה ימי מחשבה, הנה אני פורש לפניכם כמה שינויים שעברתי מאז בוקר שמחת תורה תשפ״ד.

הראשון הוא שינוי טכני, אבל יש בו ממד סימבולי: פעם, רגע לפני ששבת הייתה נכנסת הייתי מכבה את הפלאפון. לא מעביר למצב שינה או למצב שקט, ממש מכבה. האקט הסמלי הזה היה מבחינתי עוד שלב בהכנה לשבת, עוד שלב של התנתקות מהשגרה, עוד מדרגה של הדממה והתקדשות. מאז 7 באוקטובר אני לא מכבה יותר את הפלאפון בערבי שבתות וחגים. אני מכניס אותו למגירה כמו שהוא, דלוק, על כל מקרה שלא יקרה.

את השינוי השני לא נעים לי לכתוב, ובכל זאת. לפני 7 באוקטובר לא ממש אהבתי את הארץ ואת המדינה. התייחסתי אל שתיהן כמובנות מאליהן. נכון שנולדתי כאן, והוריי נולדו כאן וסבי וסבתותיי עלו לכאן במסירות נפש. ונכון שבניתי כאן את ביתי, והבאתי לכאן את ילדיי עם אשתי שגם היא כמוני, בת המקום מדורי דורות. ועדיין, לא הרגשתי אף פעם קשר של אהבה למקום הזה ולאדמה הזו. אני זוכר היטב את הרגע שבו קרה השינוי. תחושה של חרדה פינתה את מקומה לתחושה אחרת, של שורשיות. זה קרה שבועיים אחרי האסון: פירקתי את הסוכה במרפסת שלנו והרגשתי לפתע חיבור עמוק שלא ידעתי כדוגמתו. חיבור עמוק לבית שלי, לעיר שלי, לארץ שלי ולאדמה שלי. הרגשתי את השורשים שלי מעמיקים בבת אחת. ויחד עם התחושה הזו הרגשתי גם חיבור עמוק למדינה הזו. לנס שהיא. לאנשים הטובים שבה. לתורה שלה ולמוזיקה שלה.

השינוי השלישי התחיל כבר בשנה שקדמה לאסון, במהלכה החלו להיסדק אצלי כל מיני מחשבות שהחשבתי כאמיתות. למשל, פעם חשבתי שצריך לאמץ עמדות רדיקליות בחיים כדי לגרום לשינוי. האמנתי בהכרעות. בחלוקה בהירה וברורה בין צודקים לטועים. האמנתי במחנות וביריבויות. אהבתי ויכוחים והתנצחויות.

ביום ההוא, כל הדברים האלה התפוררו אצלי לאבק דק. הפכתי לכופר גמור במחנאות פנים־חברתית או פנים־ישראלית. אני לא מאמין יותר בצדדים מובהקים, לא מאמין בימין ושמאל שלא מוצאים נקודות ממשק, לא מאמין ב״מלא מלא״ ולא מאמין ב״רק לא…״, אני לא מתכוון לתת את הקול שלי לאף מפלגה שמקדמת אג׳נדות כאלה. אני מאמין באמונה שלמה שקלישאת הפילוג והקרע בעם התבררה כאסון, וכיום אני מאמץ את עמדת שביל הזהב לכתחילה. היום אני מאמין בפשרות ובהסכמות כעמדה בפני עצמה, וחושב שהעמדה הלכאורה פשרנית הזו היא הכי רוקנרול. יש הרבה מה לתקן, אבל אי אפשר לעשות כלום במעמד צד אחד.

מה יש להגיד, קשה להשתנות. ועדיין, צריך להאמין שאפשר. אני לא יודע עד כמה גבוהים הסיכויים שנראה בימי חיינו שלום עם השכנים מצפון, מדרום וממזרח (אולי גם בזה השתניתי). אבל עכשיו אני מוכוון שלום פנימי, ומתפלל שאחרי הבחירות תקום כאן ממשלה רחבה, כזו שתוריד קצת ממשקל הפילוג.