מכיוון ששלושת השבועות עכשיו ומסיבות אחרות, אולי גם כי אני רוצה שתהיה פה מדי פעם גם עין טובה, החלטתי שאנחנו בשלים לטור הודיות.

אני כמובן לא מתעלמת מהקשיים, מטשטשת את הכאב או מעמידה פנים שהכול מושלם. בדיוק להפך.

דווקא מתוך המציאות המורכבת שאנחנו חיים בה, מתוך כמעט שלוש שנים של מלחמה, מתוך מערכת בחירות שמתקרבת ושיח ציבורי שמצליח לעייף גם את האנשים הסבלניים ביותר, בא לי לעצור לרגע ולהגיד תודה.

התרגלנו להקיף את עצמנו בביקורת שנמצאת בכל פינה, בכל מהדורת חדשות או ערוץ ואטסאפ, לפעמים אפילו בשיחה סביב שולחן השבת. אנחנו כל כך מיומנים בזיהוי מה שלא עובד, וממש בסדר עם הדילוג במהירות על הדברים שכן: מעבירים אותם כמובנים מאליהם וממשיכים הלאה.

האמת היא שתמיד יהיה מה לתקן. תמיד יהיו אנשים שראויים לביקורת, החלטות שדורשות שינוי ואתגרים שמחכים לפתרון. ובכל זאת, גם טוב קורה כאן. הרבה טוב. וכשאני אומרת "כאן", אני מתכוונת לארץ ישראל. למדינת ישראל של שנת 2026, על כל המורכבות שבה.

אז הנה כמה דברים שראויים לרגע של אור זרקורים. לא מובנים מאליהם.

הראשון הוא החיים עצמם. למרות כמעט שלוש שנות מלחמה, הרחובות מלאים. בתי הקפה עובדים, הופעות מתקיימות, משפחות מטיילות, עסקים נפתחים, תיירים באים, אנשים מתכננים חופשות וקונים דירות וממשיכים לחלום. יש כאן עקשנות ישראלית נדירה, שמסרבת לתת לאויב להכתיב לנו איך תיראה השגרה שלנו. החיים כאן לא רק ממשיכים, הם גם משגשגים במידה שאף אחד מאיתנו לא באמת היה מעז לדמיין אך לפני כמה שנים.

תודה על כל היופי

הדבר השני הוא ההתיישבות והטבע. מי שמחפש מקום לטייל בו בקיץ, שייסע לשומרון, לבקעה או לאזור בנימין. מעיינות שוקמו, בורות מים נפתחו, תצפיות, שבילי טיול ופינות חמד הוקמו בחודשים האחרונים, והמספרים פשוט בלתי נתפסים. לפני לא הרבה זמן היו אזורים שלמים שהיה כמעט בלתי אפשרי להגיע אליהם, בגלל המצב הביטחוני או בגלל היעדר תשתיות. היום יש אנשים שפשוט עובדים בשטח, יום אחרי יום, כדי להפוך עוד פינה בארץ לנגישה, יפה ומזמינה. זו ציונות שקטה שלא תמיד מגיעה לכותרות, אבל היא משנה את המציאות.

הדבר השלישי הוא המשפחות השכולות. כן, דווקא הן. במשך השנים הכאב שלהן נשאר כמעט רק שלהן. אבל בשנים האחרונות קרה כאן משהו יפה. החברה הישראלית למדה להתקרב, להקשיב ולהיות שם. יש יותר פרויקטים, יותר ליווי, יותר אנשים שמקדישים זמן ומחשבה, יותר קהילות שמאמצות משפחות ופחות תחושה של בדידות. שום דבר לא יחזיר את הנופלים שלנו, אבל הידיעה שיש עכשיו עם שלם שבעל כורחו התחיל להבין בשכול ולקבל את זה שזו אחריות של כולנו, לא רק של המשפחה השכולה, היא שינוי עמוק וראוי להערכה.

הדבר הרביעי הוא יוזמות האחדות. אם מקשיבים רק לרשתות החברתיות אפשר לחשוב שאנחנו עם שלא מסוגל להסכים על שום דבר. אבל במציאות קורה בדיוק ההפך. בכל עת קמות עוד ועוד יוזמות שמבקשות לייצר חיבורים בין דתיים לחילונים, בין ימין לשמאל, בין אוכלוסיות שונות, באמצעות קבוצות שיח, התנדבויות, מיזמים קהילתיים, מפגשי היכרות. הרבה אנשים פשוט החליטו שלא מתאים להם להמשיך להיות חלק ממעגל השנאה והרעל, והם עושים המון מאמץ לבנות בשקט מציאות אחרת.

הדבר החמישי הוא הנוער שלנו. אפשר למצוא אינספור סיבות להתלונן על מערכת החינוך. יש לא מעט ביקורת מוצדקת. אבל עכשיו, משהסתיימו הבגרויות, אפשר לראות אותם בכבישים, והטרמפיאדות מתמלאות בבני נוער עם תרמילים על הגב, בדרך לצפון, לשבילים, למעיינות, להתנדבויות, לחוות, לטיולים בארץ. במקום לברוח אל המסכים, או לברוח בכללי, הם בוחרים להכיר את הארץ דרך הרגליים. יש משהו מעודד כל כך במראה הזה. דור צעיר שמבקש לחוות את הארץ, להרגיש אותה, לפגוש אנשים ולהיות חלק מהסיפור הגדול יותר.

הדבר השישי הוא ההישגים הבלתי נתפסים של מערכת הביטחון הישראלית וממשלת ישראל. אולי כבר הספקנו לשכוח אבל אשכרה עברנו יחסית בטוב שתי מתקפות ענק ממעצמה עולמית, נלחמנו בכמה זירות במקביל, השבנו את כל החטופים הביתה, חיסלנו כמה וכמה וכמה וכמה מחבלים רצחניים ואימתניים. חיילינו זקוקים לתגבורת ולעוד כוח אדם, אבל אי אפשר לא להתפעל מההתגייסות הרבה של אנשי מילואים, שעדיין ממשיכה ותמשיך עד שלא נצטרך להם יותר.

אני לא מציעה להפסיק לבקר. ביקורת היא חלק מחברה בריאה. ובתקופה הזו הביקורת הנוקבת היא ביקורת מוצדקת, ועל ההנהגה להיות קשובה לה. אבל כדאי שנזכור שגם תודה היא חלק מחברה בריאה. צריך לדעת לומר תודה לאנשים שעושים, למי שבונה, למי שמטפח, למי שמחבר, למי שלא מוותר.

ואולי גם זה סוג של תיקון. לעצור לרגע, להסתכל סביב, להודות על כל מה שכבר יש כאן ולהצליח לקבל כוחות כדי לוודא שיהיה כאן תמיד טוב, ועוד יותר טוב.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il