בין פרשנות ואמנות, מאיר כהנא לוקח אותנו לטייל בשבילי התנ"ך

בתקופה שבה עולם המיפוי נשען יותר ויותר על טכנולוגיות מתקדמות כגון מערכות מידע גיאוגרפיות (GIS), מודלים תלת ממדיים, ניתוח מרחבי ובינה מלאכותית, מפרסם מאיר כהנא – מדריך ותיק ובוגר בית ספר שדה עפרה – ספר יוצא דופן בפשטותו ובייחודו. הספר כולל 36 מפות צבעוניות ומאוירות ביד, לצד דיון בפרשנויות חז"ל ובהסברים מודרניים לאירועים גיאוגרפיים מקראיים. אין זו פרשנות מקראית במובנה המקובל, ודווקא בכך טמון כוחה. הספר מציע דרך אחרת להתבונן במרחב המקראי - דרך של הליכה בשטח, התבוננות ישירה בנוף, ופרשנות הנובעת מן החוויה האישית. שם הספר מזכיר את השיר החלוצי "שורו, הביטו וראו" מאת זלמן חן, הקורא להתבונן בארץ ולעובדה. רוח זו, של חיבור אל הארץ דרך מגע ישיר, נוכחת גם בספר.

כהנא חרש את הארץ ברגליו במשך שנים רבות, בעיקר באזור ההר המרכזי, שבו התעצבה ראשית ההיסטוריה של עם ישראל. היכרותו עם הנוף אינה רק טופוגרפית אלא גם חווייתית ודינמית, תוך תשומת לב לשינויים עונתיים ולתהליכים ארוכי טווח. מתוך ניסיון זה הוא מציע פרשנות גיאוגרפית לאירועים המקראיים באמצעות איורים הממחישים את הזירה שבה התרחשו.

הקריאה בספר מעוררת מחשבה על שני סוגים של מיפוי: מערכות מידע גיאוגרפיות שואפות לדיוק אובייקטיבי מרבי של הנתונים, חלוקת המרחב לשכבות מידע מרחביות של נתוני תכסית, טופוגרפיה ועוד. לעומת זאת, ספרו של כהנא מכוון אותנו למיפוי מנטלי, מפה המבוססת על חוויה, זיכרון ותפיסה אישית סובייקטיבית.

הספר "התמונות של העיר" משנת 1960, מאת קווין א. לינץ, תיאר כיצד בני אדם יוצרים מפה מהאופן שבה הם זוכרים את העיר. מחקרים נוספים בתחום הוצגו בספר "מפות מנטליות" שנכתב בשנת 1974 על ידי פיטר גולד ורודני וייט. אלה מפות שאינן מדויקות, אך הן מאפשרות התמצאות, זכירה והבנה של המרחב בעיני המתבונן, והדגשים החשובים עבורו. המחקרים הובילו למסקנות העוסקות בדימוי קולקטיבי של קבוצות אנשים שציירו את אזור מגוריהם, כגון תחושת הפחד לגור באזורים מסוימים או להפך. מכאן עלתה גם התובנה שמפות עתיקות הן סוג של מפות מנטליות המתארות מסעות ואירועים לפי הבנתו של הקרטוגרף, עורך המפה.

תובנה זו רלוונטית לפרשנות המקרא. פרשנים נדרשו להתמודד עם תיאורי מקום ומסלול, לעיתים ללא היכרות ישירה עם הארץ. רש"י השתמש בתרשימים סכמטיים, ואילו הרמב"ן, לאחר עלייתו לארץ, תיקן חלק מפירושיו בהתאם למראה עיניו. על רקע זה בולטת תרומתו של כהנא, המבסס את פרשנותו על היכרות בלתי אמצעית עם השטח. באמצעות המפות הוא מתאר אירועים כמו היפרדות אברהם ולוט, או מסעו של יוסף לדותן והשאלה באיזו דרך הלך "לבקש את אחיו". ייחוד נוסף של הספר הוא הדגש על ציור הטופוגרפיה כתלת־ממד, כך שההרים, העמקים וקווי הרכס מודגשים, וכך מתבהרת משמעות המאמץ הפיזי וההשפעה של תנאי השטח על הסיפור המקראי.

הספר משלב גם ממד אמנותי וסימבולי. שימוש באור וצל מדגיש עומק ותנועה, בדומה לטכניקות ציור קלאסיות, בעוד צבעים וקווים משמשים לייצוג מסלולים, נקודות תצפית ואירועים. הסגנון משלב ריאליזם, רומנטיקה ואיור טופוגרפי נרטיבי. בכך יוצר כהנא מפה מנטלית המחברת בין חוויית ההליכה ובין הפרשנות המקראית. הקורא אינו רק לומד היכן התרחשו האירועים, אלא חווה את הדרך ואת הקשר בין הסיפור למרחב.

ספרו של כהנא ניצב בצומת של שלושה עולמות: מפה מנטלית, האיור האמנותי והפרשנות הגיאוגרפית של המקרא. הוא מציע חוויה פרשנית, חינוכית ואסתטית, וממשיך מסורת ארוכה של הבנת המקרא דרך המרחב - מהתרשימים של ימי הביניים ועד לאטלסים ומערכות מידע של היום. הוא משלב ידע, ניסיון אישי ואמנות לכדי מבט עשיר וחדש על סיפורי המקרא.