אם הייתי מקבל שקל על כל פעם שנשאלתי בשבועיים האחרונים על האלבום החדש ״שלמה והאנדלוסים״, היו לי בכיס 24 שקלים. סכום לא גדול, אך במונחים של הודעות ווטסאפ שתובעות ממני חוות דעת על עניין מסוים - המספר מכובד בהחלט. למי שלא מעודכן, אספר שלפני שבועיים יצא לאור האלבום ״שלמה והאנדלוסים״ - פרויקט מוזיקלי ייחודי של המפיק המוערך פטריק סבג, שלקח תשעה שירים מוכרים מאוד של שלמה ארצי ועטף אותם בעיבודים חדשים עם התזמורת האנדלוסית אשדוד. פטריק מומחה בלקחת פיסות עבר ולהפיח בהן רוח חדישה. נכון, אני יודע  ש"חדישה" זו לא ממש מילה חדישה, ובכל זאת.

עכשיו אני, באופי שלי, בדרך כלל ניגש לפרויקטים מסוג כזה בחשדנות רבה. אני אוהב את הקלאסיקות שלי כמו שהן. כמו שאני מכיר אותן. אני לא אוהב שנוגעים לי במוכר ובידוע. אני כמובן פתוח וסקרן לקראת חידושים, אבל את מה שאני כבר מכיר אני אוהב כמו שהוא. בטח אם מדובר בשירים של שלמה ארצי שהם חלק מהותי מפסקול חיי ואני מכיר בהם כל תו ותו וזוכר בדיוק באילו רגעים הם התנגנו בחיי. אז מצד אחד חששתי מ״שלמה והאנדלוסים״ עוד לפני ההאזנה הראשונה. אך מצד שני גם הייתי סקרן. כי פטריק זה פטריק, וברזומה שלו יש יצירות מופת בנישה הספציפית הזו של ״החייאת״ קטעי מוזיקה מפעם. וחוץ מזה, שלמה ארצי עשה אצל פטריק באולפן שני אלבומים, ״אושר אקספרס״ ו״קצפת״, אז הנחתי שמן הסתם זו לא תהיה סתם תוצאה גנרית.

וככה, נכנסתי לאוטו לאיזו נסיעה ולפני שלחצתי פליי בספוטיפיי על ״שלמה והאנדלוסים״, הסתכלתי על עטיפת האלבום. אני מאמין גדול באריזות, בכריכות ובעטיפות. ושם כבר נרשמה נקודת הזכות הראשונה: עיצוב וסטייל - צ׳ק.

אחר כך הנעתי את המכונית, לחצתי פליי ויצאתי לדרך. הקשבתי לאלבום, לפי הסדר, מתחילתו ועד סופו, וכשנגמר השיר האחרון הרגשתי את מה שהרגשתי לא פעם אחרי האזנה לאלבומים חדשים: הרגשתי שאני לא אוהב את זה. שאני לא מבין כלום. שלא התחדש לי שום חידוש. הרגשתי שאני רוצה להקשיב לשירים האלה ברגיל. בלי אנדלוסית ובלי התחכמויות ובלי עמאיית. ובכלל, לא הבנתי את הקטע של לקחת את הטייקים המקוריים של השירה ו״להלביש״ עליהם עיבוד חדש. אם כבר עושים אלבום ומכנסים אליו את כל התזמורת האנדלוסית אשדוד, למה לא להקליט את שלמה שר את השירים בקולו העכשווי? למה לא לתת עדכון פרשני גם לשירה?

כל המחשבות האלה עברו לי בראש אבל חלפו די מהר. כמאזין מוזיקה מנוסה, וכמקשיבן אדוק לאלבומים, אני כבר יודע שיש בכל העניין הזה של תקליטים חדשים חוקים כמוסים ומסתוריים. אני כבר יודע שלמוזיקה יש נגיעה באזורי הקסם והנס, ולפעמים שירים, ואנשים שמקשיבים להם, צריכים לקחת רגע. אז ככה, בלי לשאול שאלות ובלי לסמס לאף חבר ובלי לעבור בספוטיפיי למשהו אחר,  הקשבתי שוב ל״שלמה והאנדלוסים״ מההתחלה ועד הסוף, בסבלנות. ואז עוד פעם, ועוד פעם.

והנה, אט־אט, קרה הפלא. לא בבת אחת, לא בהארה. לאט־לאט האלבום פשוט ״נפתח״ לי והבנתי אותו. הבנתי את בחירת השירים. הבנתי את הסיבה להשאיר את הטייקים המקוריים. ולא רק שהבנתי, פתאום התרגשתי ממנו עד עמקי נשמתי. התרגשתי מהפאתוס האנדלוסי שמשתלב בטבעיות בפאתוס המוכר של ״נבראתי לך״, התרגשתי מהפרשנות החדשה לשורה הנבואית ״עכשיו יש את הזמן במזרחית״ מתוך ״תחת שמי ים תיכון״ ומהמשחק הגאוני עם השאלה הרלוונטית עדיין: ״כמה זה עולה לנו?״, מטייק שירה של שלמה ב״א־לוהיי״, ומהחזרתיות המדהימה על השורה ״תן כוחות לעבור עוד יום מול כל שונאינו הגדולים״, שבעצימת עיניים נשמעת כמו קטע תפילה בבית כנסת מרוקאי.  התרגשתי עד דמעות מהסוף של ״האהבה הישנה״ שאליה מצטרף שי צברי שמרעיד את הנימים הכי כמוסים של הלב עם לופ של ״עד שהאהבה תחזור אלינו״ ומהלכאורה דואט שמתרחש ב״נוף ילדות״, שבו שרים שלמה ארצי של שנת 2000 ושלמה ארצי הצעיר של 1971.

אבל הכי ריגש ״כל יום״, שנפתח בדיאלוג קצרצר בין פטריק לשלמה. ״לוקח זמן להגיע ללב״, הם אומרים שם, ״כמה שהוא פה לידך״. ופתאום הכול קיבל משמעות. כי לפעמים האוצר מתחת לגשר, ולפעמים מחפשים את המשקפיים אפילו שהם מורמים על המצח ולפעמים הדברים שאנחנו רגילים אליהם דוהים, אבל פתאום מישהו עובר ובמשב הרוח האבק מתפזר ומתגלה יופי חדש. ככה צריך לחיות. הלוואי שנזכה. בבחינת גרסאות חדשות לשירים ישנים. כל יום. אמן.