בהתחלה אף אחד לא קישר בין המקרים. אישה מבית־שמש התעוררה בבוקר עם כתם חום־אדמדם קטן על הזרוע. בקופת החולים דיברו על תגובה אלרגית נדירה, ועוד לפני שהספיקו להבין במה מדובר הופיע מורה מירושלים עם כתם זהה על גב כף היד. בצהריים גננת מקדומים הגיעה לגן עם אותו הסימן, שטיפס לאורך הצוואר. רק אחרי כמה ימים, כשהמקרים החלו להצטבר בקצב שגם משרד הבריאות כבר התקשה להסביר, מישהו עצר ובדק מה בכל זאת מחבר בין כל האנשים האלה וגילה שלא מדובר באוכל משותף ולא במשהו שעובר במגע: כל אחד מהם בילה את השעות שקדמו להופעת הכתם בשיחה על אדם שלא היה בחדר.

את נאוה זה תפס בדיוק כשחזרה ממפגש עם אלונה. היא זרקה כבדרך אגב משפט קטן שהשתמע ממנו שכנראה לא שמרה את הסוד שביקשה ממנה לשמור. ולא כעס נדלק בה באותו הרגע אלא תחושת סדר מוזרה, כמעט מספקת, כאילו חודשים ארוכים הסתובבה עם קופסה מלאה בחלקי פאזל שאין ביניהם קשר וברגע אחד מישהו הרים חתיכה, הצמיד אותה למקומה, וכל השאר התחילו להימשך אליה מעצמם. היא שלחה יד אל הטלפון, אבל לא כדי להתקשר לאלונה אלא לחברות המשותפות של שתיהן. מיכל הוסיפה כוונה, יעלי הוסיפה אינטואיציה, עינב שלפה זיכרון ישן שנשמע פתאום כמו ראייה.

באמצע השיחה עם עינב היא הרגישה אותו - עקצוץ קטן על גב הזרוע, לא מספיק כדי לעצור אותה אבל מספיק כדי להסיט לשנייה את המבט. וכשהשיחה נותקה כבר לא היה אפשר להתעלם מהנקודה האדומה שהלכה והתפשטה. היא פתחה את החדשות כמעט בלי כוונה כששמעה את הקריין מעדכן: "משרד הבריאות מודיע בתדהמה - הצרעת חזרה".

בתוך שבוע המדינה השתנתה ללא היכר. למעט כמה רבנים, מורים רוחניים ושאמאנים, כמעט כל אדם במדינה חטף את הנגעים. בהתחלה אנשים עוד ניסו להתחכם. הם החליפו את המילה "רכילות" ב"התייעצות", אחר כך ב"שיתוף", אחר כך ב"אני באמת דואגת לה". אבל הצרעת לא התרשמה ממשחקי מילים. אישה אחת יצאה משיחה ארוכה שבה חזרה על המשפט "אני לא שופטת אותה, אבל...", ולמחרת קמה עם כתם ענק על הירך. גבר אחר פתח כל משפט ב"לא שזה ענייני", ובתוך שעתיים כפות ידיו נצבעו חברבורות. "זה נורא", אמרה אחת הרוכלות בשוק לכתב שיצא לסקור את השטח, "על מה כולנו אמורים לדבר עכשיו?"

דודה של נאוה קיבלה את הנגעים שלה בין הראשונות. היא הייתה מסוג הנשים שלא ידעו ללחוש. נהגה להניח יד על הפה ולצמצם את המרחק כאילו הפיזיקה תחפה על הווליום. "תראי ת'בוטוקס", הייתה מפטירה לחברתה כשהיו פוגשות אישה מוכרת. "המצח שלה לא זז בכלל. דווקא יש לה בעל נהדר. קצת עבד נרצע אבל נהדר. והבן הקטן שלה, מסכנה, אומרים שיש לו משהו קצת לא בסדר". בפנים של האישה הייתה מרכלת, לא חיכתה אפילו שתסגור את הדלת. לא נתנה כבוד למדרגות.

הצרעת של הדודה הגיעה לקירות ביתה. נאלצה להסתגר בתוכו כמו בקורונה. אפילו גלידה גולדה לא שלחו לה. הייתה זו צרעת מזן אלים במיוחד שבו נשואי הריכול קיבלו את אותיות שמה של המרכלת על לשונם ותוך שבוע די נגמרו לה החברים.

העולם כולו התנהל בדריכות. בתי הכנסת התרוקנו במהירות אחרי התפילה. ארוחות שבת התקצרו באופן דרמטי. קבוצות הווטסאפ של הגן, שבמשך שנים שימשו תחנת ממסר לשמועות התייבשו לחלוטין. התחיל גם בלגן. מכרים הלכו לדפוק על הדלתות של מי שפגע בהם. אישה אחת נסעה ארבע שעות לאילת רק כדי לשאול את גיסתה למה אמרה את מה שאמרה. שני אחים שלא דיברו 15 שנה נפגשו סוף־סוף כי לא נותר להם את מי לשתף בכעס חוץ מזה את זה. שכנים שהיו בטוחים שהם שונאים גילו, במבוכה ניכרת, שהמריבה ביניהם בכלל התחילה ממשפט שמישהו אחר אמר בשם מישהו שלישי. אנשים נאלצו להתחיל לפתור בעיות ביניהם באופן ישיר ונוכחו לדעת שלדבר עם מישהו בארבע עיניים קשה בהרבה מלדבר עליו.

נאוה הסתכלה על הנקודה האדומה שצצה על ידה. אחר כך הרימה את הטלפון וניגבה אותו בבגד, כאילו זה יעזור, וחייגה לאלונה. "יש לי משהו להגיד לך", פתחה בקול רועד. הנקודה על זרועה לא נעלמה מיד, אבל לרגע נדמה שהיא חדלה להתפשט.

rachelm@makorrishon.co.il