האובססיה המגזרית לציטוטי הרב קוק נובעת מכך שהוא הרב "שלנו"

יום אחד אני מקבל הודעה מאחד האחים שלי: "מה אנחנו חושבים על הרב זלמנוביץ'?". השבתי לו שאנחנו מעריכים מאוד את תורתו של הרב זלמנוביץ' (שם בדוי כמובן), ואת מסירותו לכלל ישראל, ציינתי גם כמה נקודות מחלוקת בהקשר הרלוונטי לשאלה, ובזה העניין היה אמור להסתכם. ההתכתבות הייתה פורחת לחלוטין מזיכרוני, אלמלא כמה שעות אחר כך שלחה אליי המתבגרת: "אבא, מה אנחנו חושבים על ישעיהו ליבוביץ?" ומכיוון שהיא סבלנית יותר לחפירות שלי, או לפחות חינכו אותה היטב לייצר מראית עין סבלנית, שלחתי לה בחזרה: "מה זאת אומרת 'מה אנחנו חושבים'? למה אנחנו אמורים לחשוב משהו ביחד? ואם את כבר שואלת, למה את לא שואלת מהי האמת?"

אחת הדילמות הדתיות המורכבות היא האם תיתכן פסיקת הלכה בענייני מחשבה. במבט ראשון נראה שזה אמור להיות בלתי אפשרי. השאלה אם יש השגחה פרטית, למשל, היא עובדתית. או שקיימת השגחה כזו או שלא. מנגנוני פסיקת ההלכה לא אמורים להכריע כיצד מתנהלים העניינים בעולם הבא או אם לקדוש ברוך הוא יש תארים, כפי שהם לא יכולים להכריע במחלוקת בין הפיזיקאים בדבר קצב ההתפשטות של היקום או מכניקת הקוונטים. אי אפשר לומר כאן שהרוב קובע. מה שנכון – נכון.

ואף על פי כן רוב חכמי ישראל פסקו גם בענייני דעות. ספרים על גבי ספרים לאורך כל ימי הביניים התאמצו לנסח עיקרים ושורשים שכל אדם מישראל אמור לקבל כנכונים אם הוא מבקש להימנות עם האומה היהודית. את התשובות שלנו לשאלות החיים, היקום וכל השאר אנחנו מחפשים לא רק במחלקה לפילוסופיה, אלא בעיקר בספרות התורנית של מחשבת ישראל.

ובצדק, כי עמדה ערכית, ואפילו דעה בנושאים עובדתיים, היא נגזרת של מסגרת תרבותית. אדם נולד אל תוך שפה וצורת חשיבה וגדל אל תוך סדרה ארוכה של הנחות יסוד, ויהודי גדל למערכת של מצוות מעשיות שמקיימת קשר עם מכלול של אמיתות. לכן הגיוני לשאול "מה אנחנו חושבים?", כי משמעות השאלה היא איך פוגשת צורת החיים שלנו את הסוגיה הספציפית שנקרתה כרגע לפתחנו. זו גם הסיבה שהאחים שואלים דווקא אותי במקום לחפש תשובה בגוגל. כי בטח כבר יצא לי לברר את זה עם אבא. וגם אם לא, ואפילו אם התשובה שלי תהיה שונה משלו (כפי שקורה לא פעם), היא תשקף את עולם המושגים "שלנו".

מכאן גם האובססיה המגזרית לציטוטים של הרב קוק. זה לא שאנחנו בהכרח סבורים שהוא ההוגה המבריק ביותר שהתהלך עלי אדמות (הוא כן, אבל לא כולנו בהכרח סבורים כך).

העניין המוגבר שלנו בדבריו נובע בעיקר מכך שהוא הרב "שלנו". המילים שלו אולי לא מוסכמות על כל אדם אבל הן משרטטות את גבולות הגזרה של מי שאנחנו. יש לקביעה הזו גם מעמד הלכתי. ההלכה מאפשרת לקהילה לבחור דמות רבנית, במותה או בחייה, שהיא הולכת לאורה גם נגד רוב מניין ובניין של הפוסקים. כי הפסיקה שלו היא האמת המקומית שלנו. היא מתארת הכי טוב את הצורה שלבשה אצלנו התורה. לכן נמשיך לצטט את הרב קוק גם אם תוכיחו באותות ובמופתים שהחזון איש היה יותר למדן.

זו גם התשובה, לדעתי, להרבה ספקות ושאלות והרהורי כפירה. ודאי שיש מקום לברר ולהעמיק כשעולה סוגיה מטרידה. אבל אי אפשר לנוכח כל שאלה וכל דילמה לפתוח מחדש את כל הנחות היסוד. גם להסברים הטובים ביותר, כתב כבר ויטגנשטיין, יש סוף. לכן השאלה היסודית אינה מה אני חושב אלא מי אני רוצה להיות, מהו השבט שאני נמנה עמו, איך הייתי רוצה לגדל את הילדים שלי.

ומן השאלה הזו נגזרים גם ערכים ודעות והשקפות. וזו, הסברתי בסבלנות למתבגרת, אחת הנקודות שבהן אנחנו חלוקים על משנתו, המפרידה בין קיום דתי ובין עמדות וערכים, של פרופ' ישעיהו ליבוביץ.