מדינת כל צופריה

השבוע ניסיתי, בעוונותיי, לבצע פשע מחריד. להגנתי ייאמר שחשבתי שמדובר בפרקטיקה מקובלת, אבל הזעם שנתקלתי בו הבהיר לי מיד כמה טעיתי. השעה הייתה שעת העומס של הבוקר, וניסיתי, כמה מביך, לצאת ברוורס מחניה ולהשתלב בנתיב נסיעה.

עשרות הנהגים בכביש לא התבלבלו, צפרו בתוקפנות, והאיצו כדי לעקוף את המטרד שיצרתי. הייתי שמחה לחכות להפוגה קלה בזרם המכוניות הממהרות לו הייתה כזו, והנחתי לאסימון ליפול: הפכנו למדינה צופרת.

תקנות התעבורה קובעות שמותר לצפור בדרך עירונית רק בשעת סכנה. נראה שהנהג הישראלי כבר לא מפחד מטילים בליסטיים, אבל חש סכנה קיומית כשנהג אחר מאיים על זכותו ההיסטורית לא לדרוך על הבלם עד שיגיע למחוז חפצו. אנשים יוצאים לקניות בסופר או להקפיץ את הילד לחוג, ובטוחים בהן צדק שהכביש אמור להיות לגמרי פתוח.

כל האטה נתפסת כעיכוב בלתי סביר ובלתי נסבל, במיוחד כשהיא נגרמת בגלל נהגים חוצפנים ואנטי־סוציאליים, יהירים דיים לנסות להשתלב בנתיב או חלילה לחכות שהרמזור יתחלף מכתום לירוק. בשעות המעטות שנותרו לנו ליהנות מכבישים ללא מפגינים, המחשבה שזהו מרחב שאנחנו צריכים להתגמש ולהתחשב בו נתפסת כמופרכת.

הזוטות האלה לא ייכנסו למצע בחירות. אין חוג בית שבו ישאלו את גדי איזנקוט, את איתמר בן־גביר או את אורית סטרוק מה הם מתכוונים לעשות עם הקטל בדרכים. מאות ההרוגים ועשרות אלפי הפצועים בכל שנה הפכו לגזירת גורל. מוות שאינו על רקע לאומני גם לא מספיק מעניין.

שימו לב לנתונים הבאים: 40 אחוזים מהתאונות הקטלניות בישראל מתרחשות בתחום העירוני. כמעט 28 אחוזים מההרוגים הם הולכי רגל, ומהם – זה באמת בלתי נתפס – 65 אחוזים נפגעו במעבר חציה. מתוך 393 ההרוגים בתאונות בשנה שעברה, 129 היו הולכי רגל, רוכבי אופניים ורוכבי קורקינט חשמלי.

ושלא נאשים את "ההם", הבדואים בנגב והערבים בגליל; נכון, לאוכלוסייה הערבית יש ייצוג־יתר בשיעור של 40 אחוזים מנפגעי תאונות הדרכים, אבל זה מיעוט. עדיין נותרנו עם כ־77 הרוגים לא־ערבים בשנה אחת. שתי מחלקות חי"ר. שלוש כיתות בית ספר. יותר מכל הרוגי ניר־עוז ב־7 באוקטובר. חיים שמתבזבזים על כלום. 

ביוני 2025 פרסמה המועצה האירופית לבטיחות בדרכים (ETSC) דו"ח שמדרג את ההתקדמות ב־32 מדינות באירופה לאורך השנים בכל הקשור למניעת תאונות דרכים קטלניות. בשנים 2023־2024 ישראל היא המדינה שחלה בה ההידרדרות החמורה ביותר, והיא ממוקמת במקום האחרון והלא מחמיא.

אך זוהי לא רק אנקדוטה, אלא מגמה: גם בהשוואה בין המדינות לאורך העשור כולו, מ־2014 ועד 2024, ישראל עדיין מככבת במקום האחרון. כמו במדינות מתוקנות אחרות, גם כאן הכינה הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים תוכנית חומש שנועדה להפחית את הקטל בדרכים ב־50 אחוזים עד 2030. התוכנית הוצגה בשנת 2019, ומאז מספר ההרוגים מדי שנה רק עלה. עקב כך הרלב"ד נאלצה לעדכן את התוכנית ולהסתפק ביעד צנוע יותר, של הפחתה ב־25 אחוזים בלבד.

האם אין די מוות ושכול וכאב סביבנו שאנחנו מתעקשים להוסיף עליו? נכון, פה ושם יש בעיות בתשתיות, לא תמיד יש מספיק אכיפה, ולא תמיד אוכפים את הדבר הנכון - ובכלל יש מלחמה עכשיו ובעיות גדולות הרבה יותר מהקושי להיחלץ ברוורס מחניה ברחוב קטן בעיר בינונית. אבל עד שנבין שהחיים שלנו מתעצבים בכביש לא פחות מאשר בכנסת, לא נשתנה.

לא המחוקקים ולא היועמ"שית יוכלו להנחיל לציבור הישראלי יותר סבלנות, אדיבות והתחשבות. זהו תפקידם הגדול של התרבות ושל גיבוריו, של החינוך בבית, של הדוגמה האישית והלחץ החברתי – גורמים חמקמקים ולפעמים לא זוהרים בעליל, שאי אפשר לחוקק או למדוד, אבל עוצמת ההשפעה שלהם גדולה יותר מכל תקנות התעבורה.

מבעד לאבק המלחמה, מבעד לקיטוב הפוליטי, מבעד לרעש הבחירות יש מאות אנשים בשנה שמותם המר, המייסר והמיותר יכול להימנע.

ליאורה לויאן היא העורכת הראשית של הוצאת הספרים סלע מאיר