הפרוטקשן, דמי חסות בעברית, הוא המס היקר ביותר בישראל שאיננו מופיע בתקציב המדינה. הוא נגבה ללא חוק, אבל עם מנגנון אכיפה יעיל להפליא: מי שמשלם זוכה לשקט, ואילו מי שמסרב עלול לקבל עסק שרוף, ציוד הרוס ואיומים על חייו.
אחת הטעויות הגדולות בנוגע לפרוטקשן היא לחשוב עליו כעל בעיית אכיפה בלבד. כמובן, מציאות שבה עבריינים גובים דמי חסות היא כשל מובהק של גופי האכיפה, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, אבל מדובר גם במערכת כלכלית שלמה, שמייצרת תמריצים גרועים לכל מי שנמצא בתוכה: לעבריינים משתלם לגבות, לבעלי עסקים משתלם לשלם, ולאף אחד לא משתלם לפנות למשטרה. וכשהפשיעה היא כלכלית, חלק מההתמודדות איתה הוא גם דרך הכיס. לא רק לרדוף אחרי הפשע, אלא לשנות את הכלכלה שמאפשרת לו להתקיים.
זה מתחיל לעיתים בשיחה מנומסת; מי שלא מכיר את הדמויות ולא חי בסביבה, עשוי להתבלבל ולתהות אם מדובר בהצעה עסקית לגיטימית. מישהו מגיע לאתר בנייה, למסעדה, לחקלאי או לעסק קטן, ומציע "שמירה". בשיחה הזו לא מושמעים בהכרח איומים, לפעמים יש אפילו חשבונית. אבל מהר מאוד כולם מבינים את העסקה: השמירה היא מפני אותו אדם עצמו. או שתשלם לו, או שכלי העבודה שלך יינזקו, הציוד ייגנב והעסק יישרף. חלק מעברייני הפרוטקשן מקימים אפילו חברת שמירה שמוציאה חשבוניות עבור ה"שירות" שלהם.
הכי מעניין
במשך שנים התקשתה מערכת המשפט להתמודד עם המנגנון הזה ונאלצה לכלול את הפרוטקשן במסגרת עבירות קיימות, כמו סחיטה באיומים. אבל פרוטקשן עכשווי לא תמיד עובד באמצעות איום מפורש. לא תמיד יש מישהו שאומר במילים ברורות: "שלם או שאשרוף לך את העסק"; לפעמים די בכך שכולם יודעים היטב מה קורה למי שלא משלם. תיקון 146 לחוק העונשין, שנחקק ב־2023, יצר עבירה ייעודית של גביית דמי חסות, כולל מקרים של ניצול מצוקה גם בלי איום מפורש, לצד ענישה מחמירה יותר במקרים שיש בהם איום.
אבל החוק הפלילי הוא רק צד אחד של הבעיה. הצד השני, ואולי המייאש יותר, הוא התמריץ של הנפגעים. לאזרח המאוים אין כמעט תמריצים לגלות אומץ ולהתלונן במשטרה. אם הוא יפעל כאזרח שומר חוק ויעשה זאת, הוא עלול לגלות שהוא משלם מחיר כפול. בשלב הראשון נגרם נזק לעסק, שהמשטרה כמעט אף פעם לא יכולה למנוע: חנות שנשרפת, מחסן שנפגע, כלי עבודה שמושחתים. אחריה מגיעה פגיעה נוספת, שעלולה להיות הרסנית: חברת הביטוח מסרבת להמשיך לבטח את העסק, או מחריגה מהביטוח נזקי זדון ואש עתידיים. כך, החקלאי או הקבלן שניסה לעמוד מול העבריינים מוצא את עצמו חשוף לחלוטין. בפעם הבאה שייפגע, הוא כבר יצטרך לשלם הכול מכיסו.
זה מה שקרה למושיקו סגל, בעליה של חברת "סגל הסעות" הפועלת בגליל. הוא קיבל פנייה לתשלום פרוטקשן, ועשה בדיוק מה שמצופה ממנו: סירב לשלם והגיש תלונה במשטרה. הוא מצא אוטובוסים שלו שרופים, ורכבו הפרטי של בנו הוצת ליד ביתו. אחרי האירועים הללו קיבלה החברה הודעה מחברת הביטוח שלפיה הכיסוי לנזק בזדון, לרבות אש, יבוטל. עלות כל אוטובוס היא כמיליון שקלים. מציאות כזו עלולה להביא חברה שפועלת מעל 40 שנה, ומעסיקה 100 עובדים, לפשיטת רגל מהירה.
כולנו רוצים שבעלי עסקים יתלוננו ולא ישלמו, אך לבעל העסק עצמו אין סיבה טובה לעשות זאת. הגשת תלונה אינה מבטיחה שהעבריינים ייעצרו, אינה מחזירה את העסק לפעילות, ואינה מבטיחה שהביטוח יישאר בתוקף. במקרים מסוימים היא אף עלולה להחמיר את הסיכון. המסקנה הכלכלית המצערת ברורה: עדיף לשלם ולשתוק. כך הפרוטקשן מנצח לא רק באמצעות פחד, אלא באמצעות מערכת תמריצים שמתגמלת כניעה ומענישה התנגדות.
כביש עוקף ביטוח
מתוך ההבנה הזו נולד המנגנון החדש שמקדמים במשרד האוצר: פיילוט של כחצי שנה לפיצוי עסקים שנפגעו מפרוטקשן ואינם מבוטחים על הנזק. מי שיסרב לשלם ויגיש תלונה במשטרה, ובעקבות זאת יאבד את הכיסוי הביטוחי שלו, יקבל שיפוי מהמדינה בגין נזק שייגרם לו. המטרה אינה להפוך את המדינה לחברת ביטוח מלאה אלא לתת מענה לנזק פיזי ישיר כנגד קבלות ובדיקת שמאי, ובתנאי מרכזי אחד: הגשת תלונה ושיתוף פעולה עם רשויות האכיפה.
זהו פתרון קטן יחסית במונחי תקציב, אבל גדול מבחינה עקרונית. יריב בן־עמי, מייסד ארגון "עד כאן" המאגד בעלי עסקים שמתנגדים לתשלום פרוטקשן, רואה בכך צעד חשוב ראשון. "זה שובר את המשוואה שבה אם אני תחת מתקפה, האפשרות הכי טובה היא לשלם לעבריין כי הוא נותן לי ביטוח, וחברת הביטוח לא מכסה אותי", אומר בן־עמי, בעצמו נפגע פרוטקשן בסכום מצטבר של 15 מיליון שקלים על פני 20 שנה. "ברגע שיש איום אתה מחויב לדווח לחברת הביטוח, אחרת זה נחשב שהסתרת שינוי במצבך, וכשאתה מדווח החברה תבטל את הפוליסה. המשטרה לא יכולה לשמור עליי, הביטוח לא מכסה אותי, ולכן משתלם לשלם. המתווה החדש אומר 'לך תתלונן, אנחנו מאחוריך'. אם יהיה נזק, יש לך גב".
עוד כתבות בנושא
על פניו, זה נשמע כמו צעד תמוה: במקום לתפוס את העבריין ולהעניש אותו, הממשלה מפצה אנשים שנפגעו ממנו. למעשה, זוהי כמעט הודאה רשמית בכך שהמדינה כשלה בתפקידה הראשון במעלה: להגן על אזרחיה ועל קניינם. המדינה נאלצת לשפות אזרחים על נזקים שנגרמו להם מפני שהיא לא הצליחה למנוע את הפשע מלכתחילה.
דרך אחרת להסתכל על המהלך היא כחיזוק לגופי האכיפה. חלק גדול מבעיית הפרוטקשן נעוץ בכך שנפגעיה אינם מתלוננים, וכך המשטרה מתקשה לטפל בעבריינים. יצירת מנגנון שמשלם לך רק אם אתה מתלונן, ומבטיח לך שיפוי על נזק – עשוי להביא יותר אזרחים להתנגד ולהתלונן, ובכך לסייע למנגנוני האכיפה לפעול. כמובן, זו איננה דרך המלך לטיפול בבעיית הפרוטקשן. כולנו היינו רוצים לראות מערכת אכיפה יעילה, משטרה שמגיעה בזמן, חקירות שמבשילות לכתבי אישום, חילוט רכוש עברייני, ענישה מרתיעה והגנה אמיתית על מתלוננים. מנגנון הפיצוי אינו מחליף את המשטרה, אלא מנסה לשנות את מערך התמריצים. במציאות שבה הפחד הכלכלי הוא אחד הכלים המרכזיים של הפרוטקשן, גם רשת ביטחון חלקית יכולה להיות כלי אכיפה עקיף.
כלכלה מתחת לרדאר
תופעת הפרוטקשן היא אחד הביטויים של משבר רחב בהרבה: הפשיעה המאורגנת, שבמוקד שלה נמצאת בשנים האחרונות החברה הערבית, אך השפעותיה כבר מזמן אינן נעצרות שם. לפי סקירה של אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, העלות הכלכלית של הפשיעה "העודפת" בחברה הערבית למשק הישראלי מוערכת לכל הפחות בכ0.5% מהתוצר, ובכ־10 מיליארד שקל בשנה. ביחס לתוצר של החברה הערבית עצמה, מדובר בכ־4%.
המהלך המדובר הוא ניסיון להתמודד עם חלק קטן ממנגנון שהפך לכלכלה שלמה שעובדת מתחת לרדאר. בצפון הארץ ובנגב הוא יצא משליטה, אבל הוא כבר מזמן לא מצטמצם לאזורים הללו. על פי הערכות גופי האכיפה, סכומי הגבייה נעים בין אלפי שקלים לעשרות אלפי שקלים בחודש מכל נפגע, ומצטברים לכל הפחות למאות מיליוני שקלים מדי שנה. הערכות מחמירות יותר מדברות על כמה מיליארדי שקלים בשנה.
כשמדובר בענף הנדל"ן, פרוטקשן הוא סוג של מס נוסף שכולנו משלמים. בפברואר 2025 ביצע ארגון הקבלנים והבונים במחוז תל־אביב והמרכז סקר פנימי בקרב כ־450 קבלנים ויזמים כדי לבחון עד כמה תופעת דמי החסות רחבה ומה השפעתה על ענף הנדל"ן. בסקר נמצא כי 87% מהקבלנים והיזמים התבקשו לשלם דמי חסות, ושתופעת סחיטת דמי החסות היא כלל־ארצית. עוד נמצא כי 47% מהקבלנים והיזמים נמנעים מלגשת למכרזי בנייה ותשתיות אם ידוע להם שאחד המתמודדים במכרז הוא גורם עברייני.
כמו כן, 50% מהקבלנים והיזמים ציינו בסקר כי תשלום דמי החסות מייקר את הפרויקט בממוצע בסכום של בין רבע מיליון לחצי מיליון שקלים; 32% השיבו כי העלות הממוצעת מתייקרת בסכום של עד 250 אלף שקלים; וכ־18% ציינו כי העלות נעה בין חצי מיליון למיליון שקלים. 68% מהקבלנים והיזמים ציינו כי התופעה התרחבה בשנתיים האחרונות; 75% מהקבלנים והיזמים ציינו כי לא התלוננו במשטרה.
כל זה מוסיף ומכביד על מחירי הדיור, בדיוק כמו שבעסקים אחרים, העלות של דמי החסות מתגלגלת בסופו של דבר לצרכן. קבלנים נאלצים לשלם סכומי עתק עבור "שמירה" שבפועל אינה מתקיימת כלל; לצד תשלומי הפרוטקשן, קבלנים רבים סובלים מגניבת ציוד ומלאי מאתרי הבנייה. הימנעותם, כאמור, מלגשת למכרזים כשאחד המתמודדים הוא גורם עברייני, גורמת לכך שמיזמי תשתית רבים מגיעים לידיהם של ארגוני פשיעה. רוב מובהק של הקבלנים נמנעים מהגשת תלונות למשטרה, פשוט כי אין טעם.
זו לא רק בעיה של המגזר הפרטי. בביקורת שערך מבקר המדינה, נמצא כי מועצות אזוריות בנגב משלמות מיליוני שקלים בשנה עבור "שמירת רכוש" בשעות הלילה. בעוד שתקציבי האבטחה של משרד החינוך מיועדים כמובן להבטיח את ביטחון התלמידים בזמן שהותם בבית הספר, בפועל מרבית התקציבים הופנו למימון אבטחה בשעות שבהן אין כלל נוכחות במוסד. על פי מבקר המדינה, מועצה אזורית נווה־מדבר משלמת כ־12 מיליון שקלים בשנה, כאשר 88% מה"סדרנים" מיועדים לשמירת לילה וסופי שבוע במבני מוסדות חינוך ובמשרדי המועצה.
סחיטת דמי חסות היא עסק משתלם מאוד לארגוני פשיעה. זהו כסף נקי לכיס, כמעט בלי הוצאות. הסכומים הללו מתדלקים כמובן את הארגונים הללו ומחזקים גם את אפיקי הפעולה הנוספים שלהם. התופעה הזו מביאה איתה עלייה באירועי אלימות ופגיעה כלכלית רחבה יותר, שכן היא גורמת לקריסה של עסקים והיעדר השקעות; איזה משקיע ירצה להגיע לאזור מוכה פרוטקשן? אזור הצפון, שסובל גם כך מנחיתות כלכלית רבת שנים, ומתמודד עם איומים ביטחוניים מורכבים ומלחמה ממושכת, כורע גם תחת המשקולת של ארגוני הפשיעה ותשלומי הפרוטקשן. היכולת של הצפון להשתקם תלויה גם ביכולת שלו לפעול כלכלית בלי פחד. אם יש מקום שבו יש למדינה תפקיד מובהק, זה המקרה.
עוד כתבות בנושא
