לפני שבועיים התפרסמו במוסף זה שני מאמרים העוסקים בתופעת הפגיעות הטקסיות שעוררה שיח מגזרי בתקופה האחרונה, ובעקבותיהם התפרסמו בשבוע שעבר מאמרי תגובה. הדיון עסק בשאלת הסבירות של האירועים ובהשלכותיהם על המגזר. ניתן היה לחוש בפער משמעותי בין נקודות המבט והשפה של הכותבים לעומת המגיבים להם. בעוד הראשונים כתבו והגיבו בשפה טיפולית וקלינית, האחרונים ניסו להחיל על הדיון נקודת מבט סוציולוגית, פוליטית או היסטורית. הפער הזה אינו מקרי, ובעיניי הוא קשור לשגיאה מרכזית בטיפול הציבורי בנושא.
מסיבות רבות, השורות הבאות נכתבות באנונימיות. איאלץ אפוא לבקש שגם בי יינתן אמון – אמון בכך שאני עוסק בתחום בריאות הנפש, ושקרובי משפחתי מתמודדים עם פוסט־טראומה הכוללת הדחקה והיזכרות מורכבת. זאת לצד אמון בכך שגם אני כותב מתוך רצון לסייע לנפגעים ולמתמודדים, ולכונן יחס נכון יותר אליהם בחברה.
יש להבדיל בין תפקידו של המטפל ובין בעלי תפקידים אחרים – העיתונאי והאקטיביסט. תפקידו של המטפל הוא לשרת את האינטרס של המטופל ותו לא. על פי הקריטריונים הוותיקים והטובים של פרויד, הוא ישאף לסייע למטופל להגיע לתפקוד מקסימלי ולמצוא את מקומו בעולם, בקרב אנשים. שאלת העובדות וערך תיקון העולם אינם המבוקש בחדר הטיפולים; כל פעולה במסגרת הטיפולית, אמיתית או חיובית ככל שתהיה, שאיננה משרתת את המטופל ואותו בלבד, היא כשל אמפתי ומקצועי.
הכי מעניין
כתבתם של אורי שרמן ונעמה פלסר
בשונה מהמטפל, האקטיביסט ינסה לתקן תחום מסוים בחברה, לא כנגזרת ישירה של טובתם של פרטים מסוימים, והעיתונאי ינסה להבליט עוולות שונות ו"לספר סיפור", ולשם כך הוא יגדיר תופעות רחבות תחת מטרייה אחת.
המיתוג "פגיעות טקסיות" הוא דוגמה מובהקת לעליונות האינטרס העיתונאי. תחת הכותרת הזו חונים סיפורים שונים שהקשר ביניהם הוא תמטי, ולמיטב ידיעתי לא נטען שכולם קשורים זה לזה באופן מעשי. הסיבה שהכותרת הזו אינה הגדרה אקדמית מעורפלת אלא סוגיה ציבורית מרכזית כל־כך, היא שתחת הכותרת הזו אפשר לכלול כמה סיפורים בכתבה אחת.
המטפלים שהופכים לאקטיביסטים מנסים "להרחיב" את גבולות הקליניקה והשפה הטיפולית, כך שיכללו גם את הספירה הציבורית. בדומה למתרחש בקליניקה, הם מקדמים שיח שיש בו הכלה אינסופית, אמון ראשוני והתגייסות עמוקה. ואולם, ספק אם הכותרת הזו יעילה לאקטיביזם נגד פגיעות מיניות. היא מתארת תמונה אחידה שעשויה ליפול כשם שהיא קמה; היא מעוררת חשד וספק בהיקף ובהנמקות שלה, ולא באמת מעלה מודעות רוחבית. ברור שהיא לא טובה למטופלים עצמם, שהסיפור האישי שלהם, על הניואנסים שבו, נמחק אל תוך תופעה רחבה.
המניע להפוך ממטפל לאקטיביסט ברור ומובן: החשיפה לעומק הפגיעה מעוררת רצון לעמוד לצד האדם שמולך ולסייע לו בדרכו אל הצדק. ואולם זהו תפקידם של חברים ושל בני משפחה, לא של המטפל. גם אם יש מי שיראו בכך עמדה פטרנליסטית, תפקידו של המטפל הוא לסייע למטופל לתפקד. הצדק הוא חלק מכך, אבל יותר ממנו המטפל מסייע למטופל לבנות לעצמו מקום ונרטיב מתפקד בעולם, שמכיל את הטראומה אך איננו מוכתב על ידה. אקטיביזם איננו משרת את התהליך הזה, ואולי אף להפך.
בלבול שפות, השוחק את הגבולות בין הצורך האישי לצרכים אחרים ובין הנחווה למתרחש, הוא לא רק בלתי יעיל בהיגיון פסיכואנליטי – הוא מסוכן. הוא מזיק לכלל הציבור, שנדרש להאמין בכותרת אחת, מעבר לאמון בסיפורים פרטיים קשים לעיכול. יתר על כן, הוא מזיק לחלק מהציבור הזה שמורכב מנפגעים, שחלקם מדחיקים את סיפור הפגיעה שלהם ועשויים לאמץ זיכרונות שגויים בעקבות פרסום לא מבוקר.
ולבסוף, קיימים אותם נפגעים שנכללים בסיפור – שהמטפלים שלהם, מתוך רצון טוב, אהבה ואכפתיות עמוקה, הפכו לאקטיביסטים. אנחנו יודעים עד כמה בלבול שפות מסוכן במסגרת כזו, עד כמה יחסים שנתפסים באופן אחד אבל משרתים למעשה תועלת אחרת (אפילו חשובה וראויה), עשויים להיות הרסניים לכל המעורבים בהם.
טוב שמטפלים יהיו אקטיביסטים; למעשה, קשה שלא להיות כזה כשאתה נפגש ישירות עם תוצאות העוול. אך הגבולות בין התפקידים והשפות חייבים להישמר. קודם כול לטובת הנפגעים והמתמודדים, אבל גם לטובת החברה והשיח הציבורי.
הכותב הוא בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה ועובד עם מתמודדי נפש; שמו שמור במערכת
לתקשורת יש תפקיד
נעמה פלסר משיבה:
"כִּי יִמָּצֵא חָלָל... נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ". אכן ישנן שפות שונות: שפה טיפולית ושפה חברתית־ציבורית. ביניהן, השאלה "של מי הבעיה הזו?" מבקשת מענה כן, אמיץ ומקצועי.
הקמנו את "בית דינה" מתוך תחושת חסר במענה קהילתי־ציבורי, שאיננו משאיר את הנפגעים לבד. הקלקול הוא בהחפצה וביחסים, והריפוי תלוי בזולת, ביחסים מתוקנים. זהו נושא חברתי, מעבר לאישי, ובאחריות הקהילה להביא לריפוי. ב"בית דינה" אנו מפתחות שפה אינטגרטיבית של ידע קליני עם אחריות מוסרית, חברתית, קהילתית ותורנית. בעינינו זה איננו בלבול, אלא נדבך בתיקון עולם.
תפקיד הקהילה אינו כתפקיד מערכת החוק, להכריע מה היה, אלא להקשיב מתוך אמון. "שוועת עניים אתה תשמע". אוזנינו וליבנו צריכים להישאר פתוחים לסבל וכאב אנושי. גל ה"מי טו" חולל מהפכה חשובה, שעתה הגיע הזמן לדייק. האמון חשוב ומתקן היסטוריה ארוכה של הכחשה, אולם אמון לבדו אינו מספיק לעשיית הצדק. יש להלך בעדינות ובזהירות.
מידה של ספק בפרטים חשובה, אך לעומת גביית העדות החשדנית של מערכת החוק, בקהילה מתבקשים יותר אמון וקשב. מה עושים בקהילה עם התעתוע מחדר הטיפולים? עם הדחף הציבורי להכריע בין היה ללא היה? הזמנתנו לעמדה מורכבת במרחב הציבורי היא קשה להכלה ולא פופולרית, ומתבקש תהליך חינוכי להטמעתה. הידע המתרחב על אופי הפגיעה והשלכותיה צריך לעמוד ברקע.
לעיתים משמשת התקשורת כמאיצת תהליכי טיפול, כשהמערכות מנסות להשתיק. הדברים חדשים לכולנו ואנו בתהליך למידה, והאפשרות לדון בהם בבמה זו היא חשובה ויקרה.
לפרק מבנים הרסניים
אורי שרמן־קנוהל משיב:
אני מודה לכותב על דבריו המורכבים והרגישים, הנכתבים מתוך דאגה עמוקה. המחלוקת בינינו אינה על המטרה — הכרה, צדק וריפוי לנפגעים ולנפגעות – אלא על אופן המימוש שלה ועל האחריות החברתית של העוסקים בתחום.
"בלבול השפות" הוא מושג חשוב בעבודתנו, וכך גם ההבחנה בין שפה טיפולית, חינוכית, רפואית, הלכתית ועוד. המשגה זו אינה מבקשת לבטל שפות אלא להבין אותן, לנוע ביניהן ולהשתמש בהן באופן מושכל המשרת את טובת הנפגעים ומקדם מודעות והכרה בחברה בכללותה.
כעובד סוציאלי, חשיבתי ועשייתי איננה מוגבלת לקליניקה האנליטית היקרה לליבי, אלא רחבה ומגוונת יותר; תיקון עולם מחייב עשייה גם בחדר וגם מחוצה לו.
פגיעות מיניות בכלל, ופגיעות קבוצתיות וטקסיות בפרט, מתקיימות תמיד בתוך הקשר חברתי־תרבותי. הפוגעים רותמים נורמות ומבנים קהילתיים כ"שערי פגיעה", שמאפשרים את הפגיעה ואת ההשתקה. לכן, דרישה ממטפלים להימנע משיח ציבורי וכתיבה מחוץ לקליניקה עלולה לשחזר את אותן דינמיקות משתיקות. רק עבודה משותפת, מגוונת ורבת פנים תוכל לפרק מבנים הרסניים אלו, ולאפשר לנפגעים ולנפגעות נוספים הכרה, צדק וריפוי. בעיניי זהו הדבר החשוב ביותר.