אורי שרמן־קנוהל משיב:

אני מודה לשני הכותבים על תגובותיהם. שניהם מבהירים כי קיימת הסכמה רחבה על חשיבות העיסוק בנושא האלימות המינית בחברה בכלל ובחברה הדתית בפרט, ועל הצורך בבדיקה יסודית, אחראית ורגישה של כל דיווח, לצד אמון ותמיכה בנפגעות ובנפגעים. אכן, זהו בעיניי תנאי־בסיס לשיח ציבורי אתי, אחראי ורציני.

תיאוריית "הזיכרונות המושתלים", השנויה במחלוקת מדעית וטיפולית עמוקה, קורסת מול המציאות. זה למעלה מעשור, אני ועמיתיי פגשנו עשרות שורדי/ות פגיעות טקסיות שלא הכירו זה את זה, הגיעו בהפרשים של שנים, טופלו אצל מטפלים שונים לחלוטין, ופנו לעזרה הרבה לפני שהנושא צף בתקשורת. הטענה שמטפלים שונים השתילו להם זיכרונות זהים, מופרכת אף יותר מהאפשרות שהאירועים אכן התרחשו. הלוואי והיה אפשר להאמין שזה המקור לדיווחים.

דינמיקה של פגיעה אינה תרגיל מתמטי. ההשוואה ל"ציפופוטם" אומנם משעשעת, אך מחטיאה לחלוטין את הדינמיקה הנפשית של הפגיעה המינית ואת טענותיי. הקביעה שרוחניות ודת הן תמיד רק "כלי שרת" חיצוני כמניפולציה, נשענת כנראה על היכרות חלקית עם עולמם הפנימי של הפוגעים. בשעה שאצל חלק מהפוגעים הדת היא כלי שרת למימוש הצורך הפוגעני, אצל אחרים הפוגענות אינה פיצול מלאכותי אלא נובעת מעיוות אינטגרלי של גוף, נפש ותפיסה רוחנית. פוגעים מסוימים אינם רק "מתחפשים" או משתמשים במניפולציה, אלא פועלים מתוך שכנוע פנימי עמוק ומעוות שהאקט המיני הטקסי הוא הוא התיקון, הטהרה וחבל ההצלה שלהם בעולם מזעזע. ולצערי צר המקום מלהעמיק בכך.

איזו פגיעה נשמעת הגיונית?

נעמה פלסר משיבה:

ניסיון העבר בקהילות רבות כולל גם השתקה של אירועים שאין ספק בקיומם. עלינו לבחון האם באמצעות הקטנה, הדיפה או אדישות, אנו מצטרפים לשחזור הטראומה של הסטת המבט של הקהילה. הטראומה לא תמיד מאפשרת דיכוטומיה פשוטה של אמת ושקר; במקום להסתפק בתיאוריות ששוב מבטלות ומשתיקות את מי שהעזו להשמיע את קולם, עלינו לאמץ עמדה מורכבת ולהכיר בכך שייתכנו פערים בין תפיסת חוויה קשה מנשוא ובין המציאות האובייקטיבית.

שכחה היא גם משאלת הלב של הנפגע ושל סביבתו, המבקשים להאמין שלא קרו הדברים מעולם. הערפל והדיסוציאציה מאפשרים לכולם להמשיך הלאה בלי לערער סדרים חברתיים. ההכרעה שמדובר בתעתוע היא רמז לנפגעים שמוטב לא לשתף בפגיעה שנשמעת לא הגיונית. ואיזו פגיעה נשמעת הגיונית?

הצורך להגן על שמה הטוב של החברה מבטא חוסר אמון בעמידותה. אני גאה בשייכותי למגזר הדתי ואינני מפקפקת ביכולתנו לבחון דברים באופן ענייני ובלי לחשוד שרק מבקשים לפגוע בשמנו הטוב. חששות כאלה אינם רלוונטיים כשמדובר בדיני נפשות.