כשהגעתי לארץ מצרפת בתחילת שנות השבעים, הופתעתי לגלות עד כמה הכול פוליטי ומגזרי: השכונות, בתי הספר, העיתונים ואפילו הספורט. כחבר קיבוץ דתי הרגשתי את המגזריות הזו היטב. המגזר הקיבוצי ידע תמיד להתגאות בצדק בתרומה העצומה שלו למדינה. מאז עברו שנים, התנועה הקיבוצית השתנתה לחלוטין, והמוסדות המגזריים הסגורים שלה כבר לא קיימים כמעט במתכונתם הישנה. אך המבנה המגזרי הסגור עצמו לא נעלם מהחברה הישראלית - הוא פשוט עבר לציונות הדתית.
אני לא גדלתי במגזר, אך ילדיי וחלק מנכדיי כן. יש בו רשת מפוארת של גנים, בתי ספר, ישיבות, שירות לאומי, קהילות תומכות ועיתונים משלו. במוסדות החינוך שלו קיים רצון מובן לשמור על תכנים ייחודיים, מה שמוביל לסגירות בפני קולות אחרים בעיקר במקצועות כמו אזרחות, ספרות, היסטוריה וכמובן יהדות.
קרוב משפחה שלי, דתי־לאומי, ניהל במשך שנים בית ספר חילוני גדול של קיבוצניקים. מבחינתו ומבחינת המערכת, זה היה מפעל של חיבור וחשיפה למסרים נוספים.
הכי מעניין
הרב מיכאל מלכיאור בבחירות ב־2009 | צילום: אביטל גרה, פלאש 90
דרך עיתון הבית, מקור ראשון, המגזר חוגג כל הישג. לפני שבועיים קראנו בהתרגשות שביישוב אפרת נולדה מעצמת כדורגל נשים. כל קצין בכיר חובש כיפה שמקבל דרגה בצבא מקבל מקום של כבוד, וכך גם זמרים, שפים, סופרים ואנשי עשייה מגוונים.
קיימת גם סולידריות מגזרית עמוקה: כשאחד מאנשיו זוכה לביקורת בחוץ, כמו ראש שב"כ דוד זיני, המערכת ממהרת להתגייס ולהגן עליו מתוך תחושה של רדיפה מוכתבת מראש בלי להתייחס בכלל לביקורת.
אבל בתוך החגיגה המגזרית הזו עולה שאלה שמטרידה אותי: האם יש מקום גם למי שחושב אחרת מבחינה פוליטית? נדמה שלעיתים המגזר מוכן לחבק ולסלוח על הכול – אפילו על עזיבת הדת – בתנאי אחד: שלא תזהה את עצמך עם השמאל. לחילוני שמאלני קל לו יותר לסלוח, אך דתי שמאלני נתפס לעיתים כמי שפוגע בערך היסוד של המגזר - הזכות הבלעדית שלנו על כל ארץ ישראל.
בגלל התפיסה הזו, קולות דתיים בעלי עמדות שלום או ביקורת מדינית לא מקבלים כמעט במה בבתי הספר, בישיבות או בין דפי מקור ראשון. זה חבל, כי מדובר באנשים משכמם ומעלה, שצמחו בתוך ערוגות המגזר וחלקם פועלים מתוך תפיסה תורנית עמוקה. כך למשל מיכאל מנקין, ממקימי "שוברים שתיקה", או הרב דניאל אפשטיין, שמדבר מתוך כאב יהודי על פגיעה בחפים מפשע. זה המקרה של פסית שיח, דמות מובילה בעשייה חברתית ואזרחית, ומוטי פוגל, סופר מוערך, יליד נווה־צוף (אח ודוד שכול מפיגוע כואב), שמציג מורכבות אנושית יוצאת דופן. ד"ר אסף דוד, יליד קריית־ארבע, נפגע קשה בעצמו בפיגוע טרור וכיום הוא מזרחן בכיר במכון ון־ליר.
החשש מהקולות הללו אינו חדש. לפני ההתנתקות נסענו לשבת לחברים בגוש קטיף כדי להפגין אמפתיה עמוקה כלפי הכאב שלהם, למרות שתמכנו מדינית במהלך. כשילדי התיכון שלהם שמעו סביב שולחן השבת את דעותיי, הם התקשו להאמין שאדם דתי יכול לחשוב כך. גם כיום, כשאני מגיע לשוחח עם חניכים במכינות קדם־צבאיות, הצעירים הדתיים ניגשים אליי בסוף ומציינים בהפתעה שזו הפעם הראשונה שהם פוגשים אדם שומר מצוות שמציג עמדות כאלו.
מותר להתגאות בכדורגלנית הדתייה, ברקדן, בפרסי ישראל ובאנשי כוחות הביטחון בני המגזר. אך כחלק מחשבון נפש אמיתי, חייבים להביט נכוחה גם בקיצוניות שצמחה בתוכנו – המחתרת היהודית, ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר. אירועי האלימות האחרונים ביהודה ושומרון נעשים בידי צעירים שגדלו על ערך הארץ, שבא לעיתים על חשבון ערכים תורניים ומוסריים אחרים של אהבת הגר, אדם הנברא בצלם וקדושת החיים.
פרופ' ישעיהו ליבוביץ' התריע מפני המדרון הזה כבר ב־1968. כיום אנשי תנועת "השמאל האמוני" – שומרי מצוות, תלמידי חכמים ואנשי עשייה שהם בשר מבשרו של המגזר – מנסים להציב תמרור אזהרה ולחבר מחדש בין התורה לבין ערכי צדק, חמלה וזכויות אדם.
האם לא הגיע הזמן שבתקשורת הדתית־לאומית וברשתות החינוך של המגזר יפתחו דיונים בנושא וישמעו קולות שהזכרתי ואחרים - לא מתוך הסכמה מוחלטת עם דעותיהם, אלא מתוך הבנה שריבוי דעות הוא סימן לעוצמה ולא לחולשה?
פתיחת המגזר לדו־שיח פנימי לא תפרק אותו, אלא ההפך: היא תעשיר את עולמם של צעיריו, ותוכיח שהתורה גדולה ועמוקה דיה להכיל גם ציונות דתית רודפת שלום המבקשת להימנע משליטה בכוח על עם אחר. יש כבר סדקים של הקשבה והבנה בסכר הסגירות, ואני מקווה שהקול המורכב, המוסרי והמאוזן הזה יהפוך לחלק טבעי ומקובל בשיח הציוני־דתי.
גיל אלכסנדר הוא חבר הוועד המנהל בפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני