"המגרש שייך גם לנו": כך הפכה אפרת לאימפריית כדורגל נשים

אם לפני 15 שנה הייתם אומרים לתושבי אפרת שהיישוב יהפוך לאחת מבירות כדורגל הנשים של ישראל, כנראה היו מחייכים בנימוס וממשיכים הלאה. באותם ימים, ילדה שרצתה לשחק כדורגל נאלצה להילחם על מקומה במגרש של הבנים ולהתמודד עם הרמות גבה. היום, מאות בנות ממלאות את המגרשים, שחקניות מגיעות לנבחרות ישראל ולאליפויות המדינה, ובמועדון המקומי כבר מדברים על הדור הבא. אחת מאותן ילדות היא קרן אור אדרי, שהפכה לשחקנית המתנחלת הראשונה בנבחרת ישראל.

"את השירות הלאומי שלי בחרתי לעשות בקריית־גת - כדי להיות קרובה למגרש המשחקים של הקבוצה שלי ולהמשיך להתאמן במ.ס. קריית־גת", היא נזכרת, "גרתי בדירה עם בנות שירות לאומי נוספות ששירתו באזור. בבקרים הייתי הולכת לבית הספר כדי למלא את החובה הלאומית שלי, ובערבים הייתי יוצאת לאימונים ומשחקים. שנה לפני כן, כשהייתי בכיתה י"ב, זה היה יותר מורכב - הייתי מסיימת יום לימודים באולפנת אוריה שנמצאת באלון־שבות, ומיד הייתי נוסעת לקריית־גת לאימונים".

אדרי, בת 23, עשתה היסטוריה כאשר התקבעה כשחקנית המתנחלת הראשונה בנבחרת ישראל בכדורגל, שבולטת כאחת השחקניות המבטיחות בליגת העל. היא זכתה איתן באליפות המדינה ובגביע המדינה. 13 שנים לפני כן, אימה שרית אדרי, ששיחקה בעצמה כדורגל מקצועי בסיאטל, הבינה שבניגוד לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לבנות הישראליות שלה אין עם מי לשחק כדורגל. היא החליטה לפתוח קבוצת ילדות שכונתית שתשחק כדורגל במגרש ליד הבית שלה. לשם כך היא נאלצה לצאת למסע שכנועים מול הורי הבנות ולהסביר להם את החשיבות שבנות יעסקו בספורט ואפילו ישחקו כדורגל. 15 בנות הצטרפו לחוג שהקימה. בתוך זמן קצר, התעניינה הרשות המקומית של אפרת בחוג החובבני של שרית והחליטה לאמץ אותו כחלק מתוכניות החוגים המוצעות לכלל התושבים. שרית הפכה למפעילת החוג מטעם מתנ"ס אפרת. "בשנה הראשונה שאימא פתחה את הקבוצה באפרת, הייתי קטנה מכדי להצטרף. אחותי שגדולה ממני  בשנתיים שיחקה בקבוצת הבנות, ואני נאלצתי לשחק עוד שנה אחת בקבוצה יחד עם בנים. קינאנו בבנות שיכלו לשחק בקבוצת נשים עצמאית. בקבוצה המעורבת היינו צריכות להילחם על המקום שלנו עם הבנים, היינו נחשבות ל'חריגות' ונאלצנו להתאים את עצמנו אליהם", נזכרת אדרי.

איך זה בא לידי ביטוי?

"הרבה פעמים במשחק עצמו, לפעמים בתגובות. הם היו יכולים שלא למסור לנו את הכדור, אם היינו 'עוברות' מישהו, היו לועגים לו שבת הכניסה לו גול כי בת פחות טובה מבן. זה היה פוגע ומאוד הלחיץ אותנו. היינו חסרות ביטחון כששיחקנו איתם ונמנענו מלהוציא את המקסימום שלנו במשחק כי פחדנו מתגובות, מלהיכשל, ממה שיגידו עלינו הבנים. מבחינתם, כל בת בקבוצה היא מחסור בשחקן. אחרי 15 שנים הדברים התהפכו. היום אנחנו 1,100 שחקנים ושחקניות במועדון של אפרת, כ־900 בנים ו־200 בנות. הבנים חולמים להיות במחלקת הבנות שנחשבת ל'יהלום' של המועדון".

גם המשך ההתפתחות שלה כשחקנית היה מלווה באתגרים, מסוג אחר. "כשעליתי לכיתה ד' הצטרפתי לחוג במתנ"ס, אבל בגלל שהמאמנת הייתה אימא שלי, היא חששה שיגידו שהיא עושה לי פרוטקציות, אז כדי שלא ייראה שהיא מתייחסת אליי יותר מדי, יצא שהיא לא התייחסה אליי בכלל", צוחקת אדרי. "בדיעבד אני חושבת שזה דווקא עשה לי טוב מבחינה מקצועית, הייתי צריכה להוכיח את עצמי בזכות עצמי. המשמעות מבחינתי הייתה לעבוד יותר קשה. השקעתי מאמץ גדול יותר ונהייתי יותר טובה. בדיעבד אני יודעת שאימא שלי היא האוהדת הכי שרופה שלי עד היום".

קבוצת הכדורגל של שרית תפסה תאוצה, ושנתיים אחרי שנפתח החוג נרשמה בהתאחדות לכדורגל בשם 'הפועל קטמון אפרת', כדי שיוכלו גם להתחרות בליגה. הקבוצה הייתה מורכבת מרוב של תושבות אפרת ועוד כמה בודדות שהגיעו מירושלים. כל האימונים התקיימו ביישוב, ולשם המשחקים נאלצו השחקניות לנדוד למגרשים ברחבי הארץ. לאחר שמנתה פחות מ־20 שחקניות, "הפועל קטמון אפרת" הוא כיום מועדון בפני עצמו, אימפריה של תשע קבוצות נשים דתיות המונות יחד כ־200 שחקניות. מדובר באחד ממועדוני כדורגל הנשים הגדולים ביותר בישראל.

קרן אור אדרי: "הרבה פעמים במשחק עצמו הם היו יכולים שלא למסור לנו את הכדור, אם היינו 'עוברות' מישהו, היו לועגים לו שבת הכניסה לו גול כי בת פחות טובה מבן. היינו חסרות ביטחון כששיחקנו איתם ונמנענו מלהוציא את המקסימום שלנו"

"בכיתה ו'-ז' רציתי להתקדם למקום מקצועי יותר. יחד עם שלוש בנות נוספות מהקבוצה התחלנו ללכת שלוש פעמים בשבוע למגרש של קבוצת הפועל קטמון בירושלים, שהיה לנו איתן חיבור טבעי בגלל הקבוצה שהקמנו באפרת. פעמיים בשבוע היינו באימונים, ופעם בשבוע במשחק".

בכיתה י"א, הבינה אדרי שהיא רוצה להפוך את התחביב שלה למקצוע: "הקרבתי הרבה מהחיים שלי גם בגילים צעירים, אבל ככל שהתבגרתי יותר, כך גם הקרבתי יותר בשביל הכדורגל, חלק מזה כי ידעתי שאני רוצה שהכדורגל יהיה יותר מאשר סתם חוג או תחביב. בקטמון עוד לא הייתה קבוצת בוגרות. הן בדיוק פתחו קבוצה, אבל רציתי להתאמן בקבוצה ברמה גבוהה שיש לה קבוצות בוגרות בליגת העל, כדי שאוכל להשתלב ולהתחיל לבנות את המקום והתפקיד שלי בצורה טובה יותר. קיבלתי הצעה מכמה קבוצות, גם מהפועל באר־שבע וגם ממ.ס קריית־גת. המאמן מקריית־גת עקב אחרי כבר כמה שנים כששיחקתי בקטמון, ומאוד רצה שאגיע לשחק אצלו. עבורי זה היה צעד גדול גם מבחינת הקרבה אל הבית, אבל החלטתי לעשות אותו. משם, הדרך אל נבחרת ישראל הייתה קצרה".

למרבה ההפתעה, דווקא שם היא גילתה שמשתלם להיות במגדר השני. "אימוני ומשחקי הכדורגל המקצועי בישראל מתקיימים לרוב בשבת", מספר יואב ריינר, מנהל מועדון הכדורגל באפרת ב־18 השנים האחרונות, "משחקי ואימוני הכדורגל המקצועי הנשי מתקיימים בימות החול, מכיוון שבשבת המגרשים תפוסים למשחקי הכדורגל של קבוצות הגברים. מתוך כך נוצרת הזדמנות, כמעט לראשונה, עבור בנות המגזר הדתי להגיע לרמות הכי גבוהות של המשחק בישראל. זה תהליך שקרה ממש בשנים האחרונות. קרן אור היא הדוגמה הכי טובה שלנו - שחקנית נבחרת ישראל ואלופת המדינה מספר פעמים. אילו הייתה גבר, היא לא הייתה יכולה להגיע לזה. היה עליה לבחור בשלב מאוד מוקדם אם היא רוצה להיות שומרת שבת או שחקנית מקצוענית".

"כששרית הציעה לנו לפתוח קבוצת בנות", מספר ריינר, "היא רצתה שכמה בנות מקבוצות גיל נמוכות יותר ישחקו עם הבנים. זו הייתה סוגיה שהיינו צריכים לחשוב עליה - מצד אחד עדיין היו מעט מדי בנות בשביל לייצר עבורן מסגרת תחרותית, ומצד שני, בנות שמשחקות עם בנים היה רעיון פורץ דרך באותם ימים. כמובן החלטנו להסכים, וכך לראשונה ארבע בנות השתתפו בקבוצות אימון יחד עם הבנים. התוצאה הייתה שהבנות שיחקו כבר מגיל צעיר ברמה מאוד גבוהה, ובנות אחרות כבר לא נתנו להן פייט. מאותו מחזור יצאו שחקניות של כדורגל מקצועי ששיחקו בקבוצות בית"ר ירושלים והפועל קטמון. התהליך קרה מאוד מהר. לפני עשר שנים, בת באפרת שמשחקת כדורגל היה מחזה נדיר. היום כולן נמצאות שם.

"צריך להבין, אם הבנות האלה היום היו בנים, במיוחד קרן אור, הן לא היו יכולות ללכת ברחוב. קרן אור הייתה צריכה להגיע הביתה עם כובע ומשקפי שמש כדי שלא יקפצו עליה. אלה לא רק תארים, היא הגיעה להישגים מטורפים. שיחקה באירופה, במשחקים של מוקדמות ליגת האלופות, זה חלום של הרבה מאוד שחקנים. כיום יש צמצום משמעותי של הפערים, אבל אנחנו רחוקים שנות אור מההכרה במקצוע הזה בקרב נשים. עדיין יש פה פערים גדולים מאוד, אבל אנחנו בדרך הנכונה לצמצם אותם".

מועדון הכדורגל של אפרת וגוש עציון מונה כ־1,500 שחקנים ושחקניות והוקם לפני כ־35 שנה ע"י בריאן לוין ז"ל. במועדון קיימות ליגות עצמאיות שהן אלטרנטיבה לשחקנים שומרי שבת והמשחקים מתקיימים כולם בימי חול. המועדון מפעיל גם ליגה למבוגרים ונוער, וכן קבוצה מיוחדת במינה של ילדים עם צרכים מיוחדים שאותה מוביל נדב שוורץ, ממנהלי המועדון ואוטוריטה בתחום האימון לאנשים עם צרכים מיוחדים. המודל במועדון הוא "קהילה בונה קהילה". רוב המאמנים והמאמנות במועדון הם בוגרי המועדון ששיחקו בו כילדים, הדריכו כנערים לאחר שעברו קורס מאמנים מטעם וינגייט וההתאחדות לכדורגל, והמשיכו לאחר שירות משמעותי או לאומי.

מחלקת הבנות של מועדון הכדורגל בנויה על טהרת הנשים והיא "היהלום שבכתר". אין הרבה מאמנות בעולם ובמיוחד בישראל בתחומי כדורגל הנשים, בין השאר בשל פקפוק ביכולותיהן המקצועיות או חוסר ניסיון. אלא שבאפרת, כחלק מפיתוח התחום, מגדלת תחתיה שרית אדרי מאמנות צעירות שאותן היא בונה ואיתן היא משתפת את רזי המקצוע.

יואב ריינר: "אם הבנות האלה היו היום בנים הן לא היו יכולות ללכת ברחוב. קרן אור הייתה צריכה להגיע הביתה בכובע ובמשקפי שמש כדי שלא יקפצו עליה. היא הגיעה להישגים מטורפים. אבל אנחנו רחוקים שנות אור מההכרה במקצוע הזה בקרב נשים"

שובל צארום בת ה־23 הייתה שחקנית כדורגל במועדון באפרת בצעירותה, וגם היא התאמנה ושיחקה במסגרת קבוצת הנשים של הפועל קטמון. בתיכון, במסגרת המחויבות האישית מבית הספר, החליטה לעזור לשרית לאמן את הקבוצה. כאשר הסתיימה שנת ההתנדבות היא התאהבה במקצוע, וכיום היא מאמנת הקבוצות בפועל ומנהלת המחלקה.

"הגעתי להתנדבות הזו בהתחלה פשוט כי זה היה העולם שדיבר אליי", אומרת צארום, "לפני כן לא ידעתי מה המשמעות של לאמן. אחרי המחויבות האישית המשכתי לאמן עוד שנתיים כי היה לי כיף. הלכתי לשירות לאומי, וכשחזרתי למדתי לקורס מאמנים ונכנסתי לזה בכל הכוח. בהתחלה הייתי רק עם הקבוצות של הבנות, ואז הוספתי עוד ועוד קבוצות. היום עובדת במשרה מלאה בכדורגל, ומאמנת את הבנות והבנים בכל טווח הגילים.

"המטרה היא כל הזמן לחדש, לרענן וליצור עניין. את יכולה להביא כדור לבנות, ומבחינתן הן ייהנו, אבל ברגע שאת הופכת את זה למשהו יותר מיוחד ועוצמתי, אז את באמת מצליחה לפרוץ גבולות. אנחנו מאמינים שהכדורגל הוא הכלי שלנו להעביר לשחקניות ערכים כמו נתינה, חברות, וגם בנייה והעצמה אישית של כל ילדה במועדון. דרך הפעילויות השונות, שלא בהכרח קשורות לכדורגל מקצועי, הן מקבלות ערכים שהיינו רוצות שייקחו איתן לדרך. אנחנו מביאים להן הרצאות של אנשים מעוררי השראה או סדנאות חשיפה למקצועות שונים, כי ידוע לנו שרוב השחקניות לא יצאו לשחק באופן מקצועי לאורך השנים. אנחנו גם בונים מסלול הכשרה למאמנות צעירות - בנות שמתעניינות עוברות הכשרה בסיסית ובאות לעזור עם הילדים הצעירים. הבאנו להן הדרכה של תזונאית, לאו דווקא כספורטאיות, והבאנו להן גם מאמנת מנטלית. הערך המוסף הזה חשוב לנו כדי שיישלחו הלאה עם צידה לדרך".

רות פנחסי, 29, במקור תושבת היישוב ששיחקה בין השאר בקבוצת הפועל ירושלים, הייתה הראשונה שסללה את הדרך למאמנות צעירות לאחר שרצונה להשתלב כשחקנית כדוגל נתקל באתגר. "לא היו בנות בשכבת הגיל שלי ששיחקו כדורגל, רק צעירות ממני, אז פשוט הייתי העוזרת של שרית. כך שבעצם עוד לפני שהייתי שחקנית מקצועית התחלתי כמאמנת, עד שפתחו את הפועל קטמון. היינו שמונה שחקניות מאפרת, חצי מכמות השחקניות בקבוצה, ואני הייתי הקפטנית שלה. במשך השנים הגענו לליגת העל השנה הקבוצה זכתה באליפות המדינה, ושתי שחקניות של הקבוצה מאפרת גם זכו באליפות המדינה לנערות.

"זה מטורף שיש לילדות היום מאמנות נשים", היא מציינת, "לי היו רק מאמנים גברים. ב־2021 הייתי במשלחת לארה"ב מטעם השגרירות כדי להבין וללמוד איך הם גורמים לכדורגל הנשים לכזה מוצלח. הבנתי שהמודל באפרת זהה למודל בארה"ב, מתייחסים לספורט הזה ברצינות. יש מאמנות נשים ולא מאמנים גברים לשחקניות; יש קשר בין השנתונים הבוגרים לשנתונים הצעירים, כך שהילדות הצעירות שמתחילות לשחק כדורגל פוגשות ילדות צעירות מהן ומאמנות אותן מדי פעם. באפרת יש כיום קבוצת גן שילדות בכיתה ג' וד' מאמנות אותן. יש אפילו מחשבה על המשמעות של ההיבט החברתי והרגשי של השחקניות. אפרת היא לחלוטין מודל של איך כדורגל נשים צריך ויכול להיראות", אומרת פנחסי. "כשהייתי עוזרת המאמנת של שרית, הייתי רואה איך היא מכינה מראש כל אימון ורושמת אותו על דף מסודר. תמיד הייתה חשובה לה האווירה - לעודד את הבנות ולפרגן להן. היא השקיעה בקבוצה גם מקצועית, מתוך מחשבה מה הילדות האלה צריכות כדי להיות שחקניות כדורגל טובות יותר. היא חשבה עליהן גם כילדות, כנשים וכבנות אדם שיש להן צרכים ורצונות ושהן צריכות לבנות ביטחון ולייצר חברויות".

בעבר, גם באפרת היחס לנערות שמשחקות כדורגל היה אמביוולנטי. זוהי אחת החוויות שבהן פגשה פנחסי. "בגיל שמונה התחלתי לשחק כדורגל עם הבנים כי לא היו בנות ששיחקו בכיתה שלי, בבית הספר או אפילו ביישוב. תמיד זה היה רק אני והבנים. יום אחד, כשהיה טורניר של תנועות הנוער באפרת, הבנים שיחקו והבנות הכינו שלטים ועודדו. כל הבנים הכירו את הרמה הגבוהה שלי מהמגרש, והחברים מהצופים שאלו אותי למה אני לא משחקת. שמתי כובע גרב, הכנסתי לתוכו את הקוקו, והתחלתי לשחק. אחרי כמה דקות הקומונריות גילו את זה וגירשו אותי מהמגרש. זה לא הפריע לבנים ששיחקתי איתם ביומיום - זה הפריע למערכת", מספרת פנחסי, "אני זוכרת שנעלבתי מאוד והחבר'ה מהמגרשים חיבקו ועטפו אותי. את הזעם הפכתי לפעולה אקטיבית - כתבתי על האירוע הזה בעיתון המקומי ואפילו בפוסט בפייסבוק, הסברתי למה זה לא הגיוני, ושהמגרש שייך גם לבנות".

באירוע הזה נולדה בפנחסי ההכרה שמגרש הכדורגל, שהנוכחות בו הייתה טבעית למדי עבורה ועבור הסובבים אותה, הוא שטח שעליה להילחם עליו. "כשהגעתי לגיל 15 לא היה לי עוד עם מי לשחק, כי לא הייתה קבוצה מקצועית בירושלים. אימא שלי דיברה עם האחראית על כדורגל הנשים בהתאחדות הכדורגל בזמנו, והיא אמרה לה שאבוא לאימון של נבחרת ישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שיש עוד בנות שמשחקות. הן היו הרבה יותר חזקות וגדולות ממני, וזה היה מבהיל ומרגש בו זמנית. אחרי האימון הזה הלכתי לשחק במגרש שבו התקיים הטורניר ההוא של תנועות הנוער. הרגשתי שאני צריכה רגע לחזור לבסיס, לבית. כמה חודשים אחר כך פתחו את הפועל קטמון והתחלתי לשחק שם".

השחקניות נאלצו להתמודד עם המוניטין השלילי שנקשר לספורט שנחשב בישראל כ'גברי'. כדי להמשיך לעסוק בתחום נדרשות הנשים לגבש עמוד שדרה חברתי. "היו ילדים בכיתה שקראו לי בן־בת וכל מיני כאלה, או ששאלו בכיתה אם אני בן. יום אחד הגעתי לבית ספר עם כיפה וציצית. אמרתי להם בציניות שאני בן מעכשיו".

רות פנחסי: "בערך בכיתה ח' אמרתי לאימא שלי שאני מרגישה שאני צריכה להפסיק לשחק כדורגל כדי להיות יותר אישה. היא אמרה לי משפט שהולך איתי עד היום, שלהיות אישה אין משמעו להימנע מדברים. ששום דבר שאוותר עליו לא יהפוך אותי לנשית יותר"

הדבר תופס תאוצה בעיקר לקראת שלב ההתבגרות הפיזית, בערך בכיתה ח', אז בוחרות נערות רבות לעזוב את העיסוק בתחום. "בערך בגיל הזה, כשהגוף נהיה יותר נשי ומתפתח, אמרתי לאימא שלי שאני מרגישה שאני צריכה להפסיק לשחק כדורגל כדי להיות יותר אישה. הרגשתי שאהיה יותר נשית אם אפסיק לשחק. היא אמרה לי משפט שהולך איתי עד היום, שלהיות אישה אין משמעו להימנע מדברים. ששום דבר שאוותר עליו לא יהפוך אותי לנשית יותר, ואם אני רוצה להיות אישה, אני דווקא צריכה לעשות יותר. מבחינתי, העובדה שיש באפרת גם קבוצה של תיכוניסטיות היא הישג משמעותי של המועדון".

וקשה להחזיק כל הזמן את המתח הזה?

"זה דורש ביטחון והבנה שמה שבחוץ לא צריך לערער אותי. בחורה שמשחקת כדורגל צריכה ללמוד להיות קשובה לעצמה, לגוף שלה, לקבוצה שלה, כי יהיו קולות מבחוץ, ועדיין יש קולות מבחוץ שאומרים שזה לא לבנות ושהמגרש לא שייך להן. זה דורש גם אופי חזק יותר, שנבנה במשך הזמן ככל שממשיכים לבחור במקצוע הזה. בסוף את פוגשת הרבה את סימני השאלה האלה מסביב, לפחות בתקופתי. אני מקווה שכיום פחות מעקמים פרצוף מול בנות באפרת, כי הן בנו שם חתיכת אימפריה. אבל כן, את פוגשת בדרך, גם מחוץ לאפרת, אנשים שלא נראה להם שייך שאת משחקת כדורגל. ומצד שני, חוץ מהחוויה האישית, הכדורגל מאפשר לך 'להיכנס לעניינים' וליצור קשרים אישיים עמוקים יותר עם אנשים לא מוכרים. למרות שפרשתי מכדורגל זה משרת אותי עד היום בעבודה המקצועית שלי. כולם אוהבים כדורגל, הוא נמצא בכל מקום. ויש גם איזו עוצמה מיוחדת כזו למשחק".

מלבד העבודה עם הילדות והנערות, באפרת מטפחים גם קבוצת אימהות שלכולן לפחות בן משפחה שמתאמן במועדון. "הן באות כל שבוע, גם כשהבעלים שלהן במילואים, ומביאות בייביסיטר כדי להשתתף באימונים של הקבוצה", מספרת אדרי, "זה מטורף שפעם היינו צריכות לגרד אותן ועכשיו המגרש מפוצץ. אפרת היא מעצמת כדורגל במלוא מובן המילה. מרגישים את זה כבר בבית ספר. את רואה את הילדים - הבנים והבנות - מסתובבים עם החולצות הממותגות של מועדון הכדורגל של אפרת, עם התיקים או בקבוקי המים. הם מתגאים להיות חלק מזה, ואני חושבת שאין משפחה באפרת שאין לה בן משפחה שמשחק כדורגל. מדובר במפעל החינוכי הגדול ביותר באפרת ובגוש עציון. כשהיינו קטנות היה מביך להיות שחקנית כדורגל, היום זה הכי טרנדי. הבנות מדביקות אחת את השנייה, ובנות שמשחקות כדורגל נחשבות מגניבות".

רק דבר אחד חסר כדי שמהפכת "אימפריית הכדורגל" באפרת תהיה שלמה - אצטדיון תקני ביישוב שיאפשר אימון באופן מקצועי בלי לנדוד בין מגרשים.

"ההתאחדות לא מאפשרת לליגות המקצועיות לשחק במגרש שאינו תקני", אומרת שובל, "קבוצת נערות, ילדות או בוגרות לא יכולות לשחק שם משחק מקצועי. כדי שילדה מאפרת שגדלה להיות שחקנית מקצועית תוכל להמשיך להתפתח, היא חייבת 'לצאת החוצה' לקבוצה שיש לה מגרש כזה כמו בקטמון, קריית־גת או תל־אביב. זה מגביל הרבה בנות, ורבות מהן נמנעות מלהתקדם לשלב המקצועי כי המגרשים רחוקים, ואז הן 'נתקעות' ועוברות למסלול החובבני לתיכון ולנשים. מתוך 30 בנות בשנתון במועדון באפרת, יש פוטנציאל מקצועי גבוה לפחות לעשר. אבל ברגע שהמגרש לא פה ולא נגיש להן, במקום עשר יוצאות שתיים־שלוש בשנתון לשחק בקבוצות אחרות".

גם בנושא הזה מתרחשת מהפכה אמיתית. "ראש המועצה באפרת דובי שפלר וראש מועצת גוש עציון ירון רוזנטל נרתמו לפרויקט הקמת אצטדיון תקני שיוכל לאפשר לנו הקמה של קבוצות תחרותיות", אומר ריינר, "אני משוכנע שבשנים הקרובות תזכו לראות פה אצטדיון פעיל יחד עם עשרות קבוצות תחרותיות שייתן פייט לכל קבוצה בארץ. יש לנו באפרת ובגוש עציון אוצר אנושי מדהים שיכול להגיע להישגים דמיוניים, אם רק ייתנו לנו את המתקנים המתאימים לכך".