אתה בטח מנחש על מה רציתי לדבר איתך, אומר לי שלמה, בן דודי. אין לי שמץ של מושג, עניתי, התקשרת – אז הגעתי. לפני יומיים הוא צלצל, אחרי שלא דיברנו שנים, וביקש שניפגש. הוא לא הסביר מדוע אבל הייתה דחיפות בקולו, אז בדרך לצבא עשיתי עיקוף לשכונה ירושלמית רוויית בניינים צפופים ומשובצת בתי כנסת גדולים וחדשים. אנחנו יושבים בפינת בית המדרש בישיבה שהוא מלמד בה, שעונים על סטנדרים בצל קיר גדוש ספרים, והוא מסביר לי שביקש להיפגש אחרי שלא ישן כל הלילה בעקבות ההתפתחויות סביב מעצר בחורי הישיבה החרדים.

אתה מכיר קצת את מאיר שלי, אומר לי שלמה. אתה יודע כמה הוא תמים, הוא ילד טוב. יכול להיות שפעם אתפוס אותו מעשן סיגריה, או יוצא לאכול גלידה בזמן אחד מהסדרים, אבל בזה זה יסתכם. עכשיו הוא כבר בן 17, עוד מעט עובר לישיבה גדולה. נראה לך שזה דבר נכון ששוטרים יתפסו אותו כמו עבריין סוחר סמים? נראה לך הגיוני שייקחו אותו לכלא? אני עובר לפעמים ליד כלא 10 בבית ליד, ומדמיין את הילד שלי מוכנס לשם, אזוק. זה נראה לך סביר? אתה רוצה שזה יקרה?

אני לא מתווכח איתך על הסיפור הכלכלי, ממשיך בן הדוד, שבעבר הרחוק ניהל איתי ויכוחים ממושכים על הסיפור הכלכלי. יש לי דעות בנושא, אבל מבחינתי תיקחו הכול - את המעונות ואת הקצבאות ואת סעיף 46 והארנונה וביטוח לאומי. אני יכול להבין שמנקודת מבטכם אתם צודקים. אבל ללכת לעצור ילד בן 18? הרי אתם יודעים שהוא עצמו לא קשור לסיטואציה. אין לו שום יכולת אמיתית להתגייס. ילד בן 18, ודאי אצלנו, עושה מה שההורים והרבנים שלו אומרים לו. ובכלל, להתגייס זה לא משהו שעושים בלי תמיכת הקהילה והחברה. כשהילדים שלכם הולכים לגיבוש צנחנים כל הרחוב מאחל להם בהצלחה. אצלנו זה לא ככה. אז מה אתם רוצים מהילד. הילד לא אשם. תיקחו אותנו, אם אתם דווקא מתעקשים.

אנחנו נפגשים כמה ימים אחרי המחאות האלימות על הכבישים. זה נורא ואיום, אומר לי בן הדוד שלי, זה כואב לי הרבה יותר משזה כואב לכם. אתה התעכבת כמה שעות בכביש. אני מבין אותך, זה לא נעים. אבל אצלנו דור שלם של נערים הולך ומידרדר להתנהלויות של כנופיית עבריינים. כשהם יוצאים מהישיבה לקחת דואר הם מפחדים שיעצרו אותם שוטרים. הם הולכים ברחוב במבטים שלוחים לאחור בחרדה. זה עושה להם משהו בנפש. זה מייצר מתרס ביניהם ובין כל מה שמזוהה עם המדינה. ושוב, אני מדבר ספציפית רק על המעצרים. התקציבים הם עניינם של המבוגרים. אבל האיום התמידי בכלא הורס לנו את הילדים. ולכם הוא רק פוגע בחיילים עתידיים.

הוא ממשיך ואני נזכר בשיחה שהייתה לי לפני כמה שבועות עם מנחם, בן דוד חרדי מהצד השני (כל הצדדים אצלי הם חרדים). הוא תפס אותי בשולי אירוע משפחתי כדי לומר לי רק דבר אחד. אני לא מתכוון להתווכח איתך בשאלה מהי האמת, אמר, יש לי ממך רק בקשה: להאמין שאנחנו בני אדם מוסריים. יכול להיות שאנחנו טועים, לדעתך, טעות איומה ונוראה. אולי סולם הערכים הדתיים שלנו מעוות לחלוטין. כל מה שאני מבקש ממך זה להכיר בכך שגם אנחנו, לפי דרכנו, לא עושים את זה ממניעים אנוכיים. לא בקלות מילאתי את הבקשה שלו. היו להיענות שלי כמה סייגים. ועכשיו שלמה מבקש ממני למחות נגד המעצרים.

יש לי עמדות נחרצות לגבי גיוס החרדים. הן נחרצות יותר משל רובכם. הצהרתי בעבר ואני מצהיר שנית כעת, שבלי נדר לא אצביע לפוליטיקאי שלא אהיה סמוך ובטוח שיקדם טיפול שורשי בעוול הנורא ובסכנה הקיומית של ההשתמטות מנטל הפרנסה והשירות. יתר על כן, אילו חשבתי שיש תועלת במעצרים, כזו שאי אפשר להשיג באמצעים כלכליים, החרשתי. אך למיטב הבנתי לא זה המצב. ובנקודה הקריטית והטרגית שהידרדרנו אליה חשוב לי עם כל הקושי הנורא להשמיע את קולם.

אני עושה זאת כי אני יודע שמנחם מוסרי. אני עושה זאת כי אני יודע שמאיר לא פושע. אני יודע את זה לא מטעמים רציונליים, אלא כי מדובר במשפחה. כי לפני שנים רבות ההורים שלי ושלהם, של כולנו, גדלו יחד כאחים.