אני מסכים עם מרבית דבריהם של נעמה פלסר ואורי שרמן־קנוהל. אין חולק על כך שראוי להתייחס לנפגעים ולתלונות באופן מכבד ורגיש, ואינני טוען בשום אופן שאין פגיעות מיניות בציבור הציוני־דתי או בהתיישבות. לצערי נחשפתי למקרים כאלה בעצמי, לצד המקרים המפורסמים המוכרים לכולנו. כל עדות ומידע חייבים להיבדק ביסודיות וללא פשרות.
עם זאת, בדיון המקיף ששני הכותבים מקיימים בנושא "הפגיעות המיניות הטקסיות" חסר אזכור של התבהלה ההמונית (Moral Panic) שהתחוללה בארה"ב בשנות השמונים והתשעים סביב נושא זה בדיוק. כפי שמתועד היטב בספרות המדעית והמשפטית, "הבהלה השטניסטית" התבססה על אישומים בפגיעות מיניות טקסיות שבוצעו כביכול כלפי ילדים. היא הובילה למשפטי ראווה ממושכים, לעינויי דין קשים ולהרס חייהם של חפים מפשע, עד אשר הנאשמים זוכו לחלוטין.
אינני יודע אם הכותבים אינם מכירים את התקדימים הללו או בוחרים במכוון להתעלם מהם, אך השמטתם פוגעת ביכולת לקיים דיון ראוי על ההאשמות שעלו לאחרונה בישראל. גם בארה"ב עמדו במוקד ההתרחשויות פסיכולוגים ומטפלים שבמרפאותיהם "צפו" זיכרונות מודחקים. המטופלים טוו נרטיבים שנתפסו בעיניהם כאמת גמורה, אך התבררו כפנטזיה שהושתלה והוזנה על ידי הליכים טיפוליים סוגסטיביים. אירוע דומה באופן חלקי התרחש גם בישראל: בפרשת שכונת נחלאות בשנת 1990, ילדים שנפגעו מינית סיפרו סיפורים פנטסטיים על מנהרות וטקסים במנזרים נוצריים – סיפורים שהתבררו כהשלכה של ספרי ילדים שקראו, ואשר התלבשו על פגיעה ממשית שאכן התרחשה (בשונה ממקרים רבים בארה"ב, שבהם כנראה לא התרחשה פגיעה כלל).
הכי מעניין
כתבתה של נעמה פלסר
הסיכוי שרשתות רחבות של פדופילים יפעלו לאורך זמן מבלי ששום ראיה חפצית או עדות אובייקטיבית תדלוף החוצה – הוא קטן מאוד. במקרים אלה עולה תמיד השאלה: מדוע שנפגע או נפגעת ידמיינו אירועים שלא התרחשו? זו שאלה מורכבת שרק אנשי מקצוע יוכלו לענות עליה, שאלה המערבת מנגנוני הגנה נפשיים ו"רווח משני" שאינו גלוי לעין.
בהקשר זה, איננו צריכים ללכת רחוק אל מעבר לים: אנו למודי ניסיון מקומי מפרשה מפורסמת שהסעירה את המגזר לא מכבר, שבה מתלוננת פיתחה נרטיב קונספירטיבי מובהק הלקוח כולו ממחוזות הדמיון, והאשימה רב בולט בהיותו "מושתל נאצי" הפועל בתוך רשת חשאית. מקרה זה ממחיש כיצד על גבי תחושת פגיעה או אפילו פגיעה אמיתית, עלול הדמיון – לעיתים קרובות בסיוע ובעידוד של מטפלים – לרקום עלילות ענק טקסיות ודמוניות שאין להן אחיזה במציאות.
הקשר נוסף שלא נדון במאמרים הוא ההקשר הסוציולוגי והפוליטי הרחב. במאה העשרים הפכה הפדופיליה למה שלא הייתה מעולם באף תרבות אנושית – הרוע האולטימטיבי, כפי שהכישוף נתפס במאה ה־16; זאת בהבדל המכריע, כמובן, שמקרי פדופיליה בהחלט מתרחשים במציאות, דבר ההופך את מלאכת בירור התלונות למסובכת. בשנים האחרונות, אישומים בפדופיליה ואפיון דתות שלמות כפדופיליות הפכו לכלי נשק רב־עוצמה ברשתות החברתיות.
מאז חשיפת פשעיו של ג'פרי אפשטיין, אנטישמים ברחבי העולם הפכו אותו למסמן של היהודים והיהדות כולה; אם בעבר עמדה משפחת רוטשילד במוקד תיאוריות הקונספירציה האנטישמיות, כיום זהו אפשטיין. כך לדוגמה, בשיחה שקיימתי לפני כמה חודשים בהודו עם דוקטורנטית מוסלמית, שדווקא רצתה לפגוש ולהכיר יהודים, היא סיפרה לי כעובדה גמורה שאפשטיין גנב חתיכה מפרוכת הכעבה במכה. החיבור בין אפשטיין הפדופיל, היהדות והפגיעה באסלאם באמצעות גניבת הפרוכת, הוא ככל הנראה נרטיב שנפוץ בקרב מוסלמים ומתדלק אנטישמיות. מהצד השני, שונאי האסלאם מרבים להזכיר בפוסטים ויראליים את גילם של נשותיו של מוחמד ומקרים של שייחי'ם הנשואים לקטינות, כדי לאפיין את האסלאם כולו כדת פדופילית.
הטענות על "מין טקסי" בשומרון ובגוש עציון ממלאות תפקיד דומה בקרב אנשי שמאל הנלחמים ב"משיחיות" ומבקשים להשחיר את פני הציונות הדתית. ברשתות החברתיות כבר ניתן למצוא הכללות פראיות המציגות מגזר שלם כחממת פדופיליה. חובתנו לחקור כל תלונה בחרדת קודש, אך הדרישה ל"חשבון נפש מגזרי" קולקטיבי עוד בטרם הוכח דבר, וכאשר אישוש הטענות במלואן נראה כתרחיש מאוד לא סביר, משחקת לידיהם של אלו שמבחינתם גזר הדין כבר חלוט, והם אינם נזקקים לראיות.