ישיבות ההסדר קנו במחיר כבד את הזכות להביע את דעתן

בסוף מלחמת העולם הראשונה התכנסו המנצחים בוורסאי כדי לקבוע את תנאֵי השלום. לתדהמתם ולחרונם גילו הצרפתים שההחלטות מתקבלות מעל לראשם. כאשר נשיא ארצות הברית וילסון הציג את "14 הנקודות" שלו לעתיד העולם התמרמר ראש ממשלת צרפת, קלמנסו: "א־לוהים הכול־יכול הסתפק בעשר". מה שבעיקר קומם את הצרפתים היה העוול המוסרי: הם אלו שנלחמו והקיזו דם, אך את ההחלטות מקבלים בלעדיהם. תחושה מרה כזו אפשר למצוא גם בנושאים פחות גורליים ובהקשרים שונים לגמרי.

ישיבות ההסדר עדיין לא התאוששו מהמלחמה הזו, שבה איבדו תלמידים ובוגרים רבים. כעשרה אחוזים מחללי המלחמה היו הסדרניקים; הרבה מעבר לחלקם הזעיר באוכלוסייה. על הכאב נוסף היום גם עלבון, כאשר מנחיתים על הישיבות ותלמידיהן את התהליך השרירותי לשילוב נשים בשריון. אין לישיבות ההסדר זכות וטו, אך יש להן הזכות שקולן יישמע. 27 ראשי ישיבות נחפזו להודיע שתלמידיהם לא יתגייסו לשריון בגיוס הקרוב. אני חושב שההודעה הקשה הזו מוקדמת מדי, אבל אני מבין מהיכן היא באה. ראש ישיבה אחד אמר לי במרירות: אנחנו נלחמים, ואת ההחלטות מקבלים בג"ץ וארגוני הנשים הרדיקליים.

הרוח המיוחדת של ישיבות ההסדר נולדה דווקא מתוך השילוב של תורה וצבא, והיא מביאה כשמונים אחוזים מתלמידיהן לשרת כחיילים קרביים. מסלול ההסדר מביא לשריון, לגולני ולכפיר אנשים שבכל מסלול אחר היו מגיעים ל־8200. בלי ההסדר יהיו בצה"ל הרבה פחות לוחמים. מלבד כמה פרובוקטורים, רק מעטים רוצים לפגוע במישרין במסלול החשוב הזה; אך למרבה הצער, רבים אינם מבינים עד כמה שילוב נשים בשריון יפגע בחיילים הדתיים המשרתים בו – הסדרניקים ואחרים – ואיזה מחיר עלול חלילה החיִל לשלם על הזלזול בחיילים הללו. בשביל קומץ לוחמות הוא יוותר חלילה על מאות לוחמים.

אני שומע הרבה את הטענה שהנשים הלוחמות הוכיחו את עצמן בזמן הטבח בשמיני עצרת תשפ"ד, ומעתה אין שום ויכוח על שילובן בצה"ל. הלוחמות אכן חוללו ביום הנורא ההוא מעשי גבורה נפלאים, כמוהן כלוחמים הגברים, ועל כך כולנו אסירי תודה ומלאי הערצה. אך לא כך מקבלים הכרעות אסטרטגיות בנוגע למבנה הצבא. באותה מידה אפשר היה להזכיר שענר שפירא הגיבור והקדוש הי"ד הציל שמונה אנשים כשהוא מחזיק בידו בקבוק בירה שבור. האם זה אומר שצה"ל צריך להקים גדודים של אזרחים החמושים בשברי בקבוקים?! מה עוד שדוברי הישיבות אינם מעלים טענות צבאיות־מקצועיות נגד שילוב חיילות בשריון; בשאלה הזו עוסקים אחרים. הטענה שלהם שונה: שירות משותף של גברים ונשים ביחידה קרבית אינו אפשרי לפי ההלכה. כל רבני הציונות הדתית מסכימים על כך, מקצה לקצה.

חלק מחבריי החילונים שואלים אותי בכנות: אם אתם עובדים עם נשים באותו משרד, למה שלא תוכלו לשרת ביחד באותו טנק? קשה לי להבין איך הם לא רואים את ההבדל. גברים ונשים בהחלט יכולים לחלוק פינת קפה משותפת במשרד, אך זה לא אומר שהם יכולים לשהות ביחד במשך שבעה ימים רצופים בטנק סגור, בעודם עושים את צרכיהם בבקבוקים. על זה יש שאומרים לי: מה אתה פוחד? מה כבר יכול לקרות שם? כאילו החשש הוא רק מפיתוי שיביא להילולת שחיתות, בעוד לא על זה מדובר כלל. עצם הפגיעה בפרטיות האינטימית של הלוחמים והלוחמות היא שמטרידה אותנו. ואם אנחנו לא מצליחים להסביר את זה היטב, הרי שרבבות הלוחמים הדתיים צברו במלחמה הזו מספיק אשראי כדי שלכל הפחות יאמינו להם כאשר הם אומרים: אנחנו לא יכולים לחיות עם השינוי המהפכני שאתם מציעים.

יש שטוענים שהפגיעה האפשרית בצניעות בשעת חירום היא פיקוח נפש. בגלל הטיעון הזה צה"ל מערבב היום פרמדיקיות עם לוחמים בנגמ"שים דחוסים, בניגוד מפורש לפקודות. כאשר אין ביחידה פרמדיק גבר זה אכן פיקוח נפש – אך רק משום שהנדסו באופן מלאכותי את המצב כך שיהפוך לפיקוח נפש. באותה מידה אפשר להחליף את הבשר הכשר של מנות הקרב בשימורי בשר קנגורו מעודפי הצבא האוסטרלי, ואז לומר לחיילים הדתיים בשעת חירום: זה מה שיש לאכול.

בניגוד לשקר הנפוץ, רבני ההסדר אינם דורשים לשנות סדרי עולם בצה"ל, אלא להפך: לשמור על הסטטוס קוו הצבאי, כפי שהיה מאז ומעולם. כאשר מתעלמים מהם, קשה להתפלא על כאבם וכעסם.