באיחור של חמישה חודשים התברר השבוע למי התכוון טראמפ כשהבטיח לאיראנים ש"העזרה בדרך": לשלטונות, לא למפגינים. היא אומנם התמהמהה קצת, רופדה באינספור ציוצים אולטימטיביים ובתקיפות אוויריות, אולם בסוף הגיעה: נשיא ארצות הברית הושיט יד לשלטון האייתוללות הטובע, ממש משה אותו ממצולות.

ה"הסכם" המדובר הוא הרי קשקוש תקני, בסגנון הסכם השלום של קיסינג'ר עם צפון וייטנאם שנתיים לפני נפילת סייגון, או הסכם ההבנות החגיגי בין ביל קלינטון לצפון קוריאה, ערב התגרענותה הרשמית של פיונגיאנג. איראן לא נותנת לטראמפ כלום, לכל היותר מסירה זמנית מצור חצוף על נתיב מים בינלאומי, ובתמורה מקבלת הכול: כסף, חסינות מעיצומים, יד חופשית לרענון עתידי של תעשיית הגרעין שלה ושדרוג דרמטי בדימוי של מנהיגיה המטורפים, טובחי בני עמם. 

"אנשים רציונליים מאוד, נחמד להתנהל איתם", אמר טראמפ למצלמות, מה שכבר אי אפשר להגיד עליו. הוא לא רציונלי ולא נחמד. במקום להמשיך להטיל מצור על איראן עד לקריסת משטר הרשע, הנשיא האמריקני צר  עלינו. הוא דורש מצה"ל להפסיק להילחם בלבנון, ומציע להציב חמושים סורים אוהדי דאעש מול מטולה ושלומי. מנהיג העולם החופשי התאהב בג'ולאני, בארדואן, בפקיסטן ובקטאר. את החרפות והעלבונות הוא שומר לראש ממשלת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, בעל בריתו הנאמן.    

מה קרה לו? בירושלים עדיין לא מבינים. ברור שהוא נלחץ קשות מהעלייה במחירי הנפט ומהשלכותיה על בחירות האמצע בנובמבר, אבל עד כדי כך נלחץ? הוא נשיא המעצמה הגדולה בעולם או ראש עירייה? כאדם שאוהב להזכיר לאירופים מי הציל אותם מהיטלר אמור טראמפ לזכור מה קרה להסכם של צ'מברליין עם היטלר, ועד כמה השתלמה לאירופה השלכתה של צ'כוסלובקיה לכלבים הנאצים. התקפלותו בגזרת הורמוז תחזור אליו כמו בומרנג בגזרת טאיוואן, מול פוטין ומי יודע עוד היכן.

אבל ברוך השם, אנחנו לא צ'כוסלובקיה ולא אוקראינה. יש לנו צבא שמטיל את אימתו על סביבותיו, ויש גם ניסיון היסטורי עשיר, ארוך בהרבה מזה של האמריקנים. אפילו בהיסטוריה הקצרה יחסית של מדינת ישראל רשומות כבר בגידות דומות של ידידים מעבר לים. ב־1967, כשמצרים הזרימה כוחות עצומים לסיני כדי לחסל אותנו סופית, נשיא צרפת שארל דה־גול בא בטענות דווקא אלינו. עד אז הוא נחשב לידיד גדול של מדינת היהודים, ספַּק המיראז'ים שלה, אבל בשלב מסוים החליט שלמען צרפת עדיף לו להתיידד עם הערבים. "אל תירו ראשונים", התרה באבא אבן ערב ששת הימים. כידוע, בלית ברירה, בכל זאת ירינו ראשונים. "עם נבחר, בטוח בעצמו ושתלטן", התפוצץ דה־גול מכעס, והאשים את ישראל בחרחור מלחמות לצורכי התרחבות טריטוריאלית. "אין תימה שהערבים צוהלים", התמרמר למחרת מאמר המערכת של הארץ.

גם עם נשיאי ארצות הברית לדורותיהם חווינו כמה רגעים קשים, למשל בתקופת ג'ורג' בוש האב. שר החוץ של בוש, ג'יימס בייקר, ביזה בפומבי את ראש ממשלתנו יצחק שמיר. בוש עצמו השתלח בשר החקלאות (וההתנחלות) אריאל שרון. כותרות העיתונים דיברו על "הלם בירושלים" ו"בוש הכריז עלינו מלחמה". אבל בסופו של דבר שרדנו, ונשרוד גם עכשיו מול טהרן, עם טראמפ או בלעדיו. כמובן, זה יצריך היערכות מתאימה, מעשית ונפשית.

קודם כול, נצטרך להיות חזקים. חס וחלילה, לא לסגת מלבנון לפני חיסול חיזבאללה, ואף פעם לא מכתר החרמון. במידת הצורך לתקוף שוב באיראן, ובינתיים לרענן פלאים את תפיסת הביטחון. ארי שביט פרסם לאחרונה ספר הדרכה חשוב בנדון, "מלחמה קיומית", אחרי היוועצות במומחי ביטחון מכל גוני הקשת הפוליטית. בין השאר הוא המליץ לאמן כל נער עברי בשימוש בנשק, להגדיל דרמטית את צבא היבשה, לטפח את יחידות ההגנה המרחבית בכל הארץ ולהקים חיל טילים.

גם נתניהו דיבר השבוע על הצורך בתוספת של מאות מיליארדים לתקציב הביטחון. ישראל עשירה מספיק כדי להרשות לעצמה הוצאות עצומות שכאלה. מה שהיא לא יכולה להרשות זה המשך הפלגנות, שהתבטאה השבוע בתגובה הפופוליסטית של האופוזיציה למתקפות טראמפ על נתניהו. היא לא הצליחה להסתיר את הנאתה. אף אחד מראשי האופוזיציה לא באמת חושב שנתניהו עשה טעות איומה כשתקף את איראן עם האמריקנים, ובכל זאת כולם התנסחו כאילו היה אפשר לעשות דברים לגמרי אחרת או שכאילו הם היו מוצאים דרך להשפיע על טראמפ להכניע את איראן. משום מה הם לא נכנסו לפרטים, ובעצם עודדו את טראמפ להמשיך. 

לפני שנתיים, אחרי מתקפה מכוערת של ביידן על נתניהו, צוטטו כאן דברי אורי צבי גרינברג שתקומת ישראל אינה תלויה במה שיגידו עליה בעולם, אלא ביכולתה ללכד שורות בשעת הצורך. "צריך להיות כלל מקודש אצלנו", הוא כתב אחרי פעולת גמול כושלת בצפון, שגררה מחאה נמרצת מצד האופוזיציה (הימנית), "מי שאינו עומד כברזל ופלדה לצד הממשלה במילוי ייעוד צבאה הנאמן בעת מצוקה על גבולותיה, אינו נאמן להיות יורשה גם כשהיא יוצאה בדימוס".