לפני חודש בערך ראיתי מודעה מרגשת בעיתון שהכריזה על סדרת אירועים בבית הקונפדרציה בירושלים תחת הכותרת ״גיבורי תרבות״, ובה כל ערב יוקדש לדמות איקונית ובעלת השפעה בתרבות הישראלית. ושם, בין עמוס עוז, רונית אלקבץ, יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ׳, בלטה בחריגותה דמותו של מרן זצ״ל. ״המחזיר עטרה ליושנה, ערב מחווה לרב עובדיה יוסף״ בהשתתפות פרופ׳ חביבה פדיה והפייטן משה חבושה, מקורבו של הרב.

עוד לפני שבדקתי אם התאריך פנוי אצלי ועוד לפני שבכלל חשבתי ללכת  - התרגשתי מעצם המודעה הזו בעיתון. התרגשתי מעצם היוזמה והתיקון, מעצם הפתיחות המרעננת, מעצם שבירת השורות. להניח את הרב עובדיה כגיבור תרבות לצד שאר השמות הדי צפויים - זו בשורה של ממש בעיניי. ולא שהייתי צריך את בית הקונפדרציה או את התמונה של מרן לשמאלו של עמוס עוז כדי להחשיב אותו בתור גיבור תרבות. ממש לא. עבורי ועבור רבים הרב עובדיה הוא לא רק גדול דור, פוסק הלכה, מחבר ספרים ומנהיג, אלא גיבור תרבות של ממש על כל המשתמע, ובכלל לא רק בהקשרים דתיים. ובכל זאת, כשההכרה הזו מתרחבת לשדות נוספים זה דבר משמעותי.

מפה לשם, הלו״ז הסתדר, קניתי כרטיסים, ובשבוע שעבר ביום רביעי בערב הלכתי עם אבא שלי לבית הקונפדרציה. כבר במבואת הכניסה היה אפשר להבחין בקהל אחר, ולצד באי המקום הטיפוסיים והצפויים אפשר היה למצוא גם בחורי ישיבה ואברכים חרדים, חובשי כיפה ומכוסות ראש שיצאו לערב זוגי, ומבוגרים מסורתיים ממוצא מזרחי שככל הנראה לא מחזיקים במינוי לחאן. ושוב, כמו שהרגשתי מול המודעה בעיתון הרגשתי גם כשהסתכלתי על הקהל המגוון לפני שהתחיל המופע. אם אתם שואלים אותי, תמונת הקהל הזו היא התגלמות הצורך של החברה הישראלית ב־2026, ערב בחירות. די. המחנאות גמרה אותנו והביאה עלינו אסונות, החדגוניות איבנה את מחשבותינו, ואין כמו פעולות תרבותיות מעין אלה שיש בכוחן למוסס ולו במעט את הטרלול המתרחש במגרש הפוליטי הציני והלא־משקף.

חביבה פדיה פתחה את הערב בהנחיה שנשמעה יותר כמו שירה והציגה את הפייטן רבי משה חבושה, שעלה לבמה חמוש בעוּד, מגולח למשעי, מסורק בקפידה, לבוש בחליפה מהודרת כשלצווארו עניבה עם דוגמה ייחודית, ובקצה שרווליו נצצו חפתים גדולים.

כאן המקום להודות ולהתוודות שלמרות המוצא המזרחי שלי וגאוות היחידה, אף פעם לא התחברתי לז׳אנר החזנות והפיוט. בילדותי כן הייתי הולך בשבתות לחוג טעמי המקרא בנוסח ירושלמי ולמשך תקופה ארוכה אפילו קראתי בתורה, אבל מאז לא התמקצעתי בזה מספיק, ולא הקשבנו לזה בבית, לא השכמנו קום לשירת הבקשות, ושנות הישיבה הליטאית גם תרמו את שלהן. בבגרותי, כשהתעצב אצלי הטעם המוזיקלי, חדרו אל הלב שלי ז׳אנרים אחרים ורחוקים מאלה של בתי הכנסת הספרדיים ומסורות המקאמים. מה לעשות. מוזיקה ומנגינות ומילים זה דבר שאי אפשר להסביר אותו עד הסוף. חיבור נשמתי או שקורה או לא. ולכן, כשמשה חבושה עלה לבמה לא התרגשתי כמו רבים שעבורם הוא רוק־סטאר. אבל כן באתי סקרן ופתוח ואוהד.

בסוף אני איש של סיפורים, והאנקדוטות שהוא סיפר על הרב עובדיה הספיקו לי ושימחו אותי עד מאוד. למשל על הפעם שבה ליווה את מרן לסיבוב שיעורי תורה בפריז והופיע באחד הערבים לצד כנר צרפתי־מוסלמי. וכשנגמרה ההופעה מרן ביקש ממשה חבושה לקרוא לכנר ההוא ולברך אותו, וחבושה העיר את תשומת ליבו של הרב, ואמר לו שהכנר הזה לא יהודי, ומרן הסתכל על חבושה ואמר לו, אז מה? תקרא לו מיד! והכנר ניגש ומרן בירך אותו ואת משפחתו בלבביות אין קץ ואיחל לו הצלחה מפוארת בקריירה ואף הודה לו באופן אישי על הנגינה שלו. או הסיפור על הפעם ההיא בשמחה משפחתית שבה חבושה הכין לרב במיוחד איזה פיוט עיראקי נישתי ולא מוכר, ואחרי שסיים לנגן לו אותו, הרב לחש על אוזנו שהוא שכח לשיר את שני הבתים האחרונים.

אבל מעבר לכל הסיפורים שסיפר ומעבר לכריזמה הבימתית שלו, הנינוחה, הבטוחה בעצמה, ומעבר להומור העצמי המשובח שלו, ומעבר לידע העצום שלו בהיסטוריה של הפיוט, ומעבר לנגינת העוד המהפנטת שלו, קרה גם קסם פלאי כשחבושה התחיל לשיר את הפיוט ״יערת דבש״ שחיבר רבי ישראל נג׳ארה. לפתע פתאום הרגשתי געגוע עז שמציף אותי. געגוע פנימי שאני אפילו לא יודע למה הוא מתעורר. זה לא קרה לי אף פעם. פתאום הרגשתי קשר עמוק למילים וללחן ולפריטה ולקול ולמשמעות ולמסורת. הרגשתי מעין התעוררות כמוסה ביותר, וממשית ביותר. כי מה לעשות. מוזיקה ומנגינות ומילים זה דבר שאי אפשר להסביר אותו. רק להרגיש.