השנה היא 1986 למניינם. אני צעירה במהלך שירות, מוצאת את עצמי בהר הבית עם חברה. היא בתו של פעיל מרכזי באחת מתנועות הר הבית שהיו קיימות כבר אז. הימים ימים אחרים. תודעת המקדש הייתה רחוקה מכלל הציבור, גם הדתי. עלינו להר שהיה ריק מיהודים.

לא ידענו כלום על המקום. לא הלכות טהרה. לא חובת נעלי בד. כלום. וזה למרות שהיינו בוגרות מסלול דתי קלאסי ואפילו יוקרתי. אולפנה ובני עקיבא. אף אחד לא דיבר איתנו אף פעם על הר הבית. הנושא היה מחוץ לתחום. היינו בורות לחלוטין.

עלינו, וההר היה ריק מנוכחות יהודית. רק שתי צעירות ללא הדרכה, ללא מידע, רק עם סקרנות. לפני כ־25 שנה הקמנו את תנועת נשים למען המקדש. התחלנו לשאול וללמוד. בתקופה ההיא ההר היה סגור וכל העיסוק היה מסביב. חוגי בית, שיעורים, ניסיון לפגוש את הנושא באופן ריאלי, מעשי. וכך אט־אט התקרבנו אל הקודש, לומדות את סוד היראה והאהבה. רצוא ושוב.

וכך חוליה נוספה לחוליה ונבנתה שרשרת אמונית חדשה שהפכה את הר הבית לדבר קרוב, נגיש ואפשרי. המהפך הגיע לפני עשור כשבתנו הלל נרצחה. הרצח היה קו פרשת המים עבורנו. הרוצח קישר את רצח הלל בת ה־13 וחצי לרצונו "לגאול את אל־אקצה". האסלאם הראה את פניו המכוערות והמפלצתיות, פנים שנראו בגדול בטבח שמחת תורה תשפ"ד ובשמה הנורא של המלחמה, מבול אל־אקצה. האויב הבין בדרכו המעוותת את סוד הניצחון בחיבור למקום המקדש.

ההבנה הייתה נוראה עבורנו. רצח הלל היה חלק מתוכנית שטנית של כיבוש ההר ואז כיבוש הארץ כולה. של ניצחון עלינו, ניצחון האסלאם. מתוך ההכרה הזו קמנו לאחר השבעה ועלינו יחדיו כ־500 איש להר הבית. וכך המשכנו לעלות לזכרה לאחר הרצח עוד פעמים רבות. בשלב הראשון שינינו את שם השער היחיד שדרכו אנו עולים. לא עוד "שער המוגרבים" אלא שער הלל. כך ראוי שיהודי יעלה, מתוך שיר והלל. לצערנו השם עדיין איננו רשמי אך פעילי ההר מקפידים ומשתמשים בשם הזה.

מאז לקחנו על עצמנו משימה. במשך עשור, מדי חודש בחודשו אנו עולות עליית נשים לזכר הלל. בתחילה העליות היו קטנות. מעט נשים מאזורי חיוג מסוימים ובלבוש דומה. אבל עם השנים הכול השתנה. העולות מגיעות מכל הארץ ומהעולם: ילדות קטנות, בנות מצווה, כלות ויולדות, וכמובן רווקות ונשואות, צעירות ומבוגרות. העם עולה ויעלה.

בתחילה אסור היה לשיר או להתפלל. אסור היה כמעט לנשום, ובטח לא לעשות כל מעשה דתי. בימי הגירוש מגוש קטיף, כשעליתי להר עם צמיד כתום, נעצרתי בפתח בידי שוטר שצעק עליי ומנע ממני לעלות. התפתח ויכוח מביש וקשה. גורשתי מההר כשאני רועדת מבכי. אך השנים, הציבור ודמויות מפתח ציבוריות שינו ומשנות את המצב.

בשבוע האחרון, במלאת עשור, עלינו להר כמאה איש. העלייה החלה בשירה ואז עצרנו להשתחוויה. גברים בצד אחד, נשים בצד השני. זכינו לתפילת עמידה במניין, כולל קדושה וברכת כוהנים, תפילה בנוסח שייחודי רק להר הבית. תפילה שלא שומעים כמותה בשום מקום בעולם. המשכנו במעגל תפילה של נשים, דברי תורה וחיזוק ושוב קדיש. העלייה הייתה ארוכה ונמשכה כשעתיים.

כשעולים מתוך שמחה ורחבות הלב ולא מתוך חרדה ומאבק, פתאום העולמות נפתחים. הלב פנוי לשמוע את עומק התורה שקשורה במקדש ובגאולה. את סוד הקדושה היהודית שבלעדיה העולם אינו שלם. אנו תקווה שככל שיעלו להר עוד ועוד אנשים מכל האוכלוסייה, נזכה להקריב בהר קורבנות מהחי ולא עוד קורבנות אדם, ואז השכינה תחזור לנוח בביתה ולחבק את כולנו.

רינה אריאל היא אמה של הלל בת ה־13 שנרצחה במיטתה בידי מחבל בקריית־ארבע ב־2016