השואב הרובוטי שלי פתח השבוע במחאה ושוב סירב לפעול לפני שאני מעדכנת לו תוכנה. בתחילת הדרך עוד ניסיתי להתעקש איתו על הישן והטוב, אבל היום אני כבר לא שואלת שאלות. רק בוהה בו ארוכות בזמן שהוא מודיע שהוא "מבצע אופטימיזציה" ו"מעדכן חוויית משתמש". איזו חוויית משתמש יש בדיוק לשואב, כולה אוסף שערות של הילדה שלי מתחת לספה, אבל מילא - אם הוא מרגיש שהוא זקוק להתפתחות אישית, מי אני שאעמוד בינו לבין הגרסה הטובה ביותר של עצמו. כך קורה לי גם עם הטלפון, המחשב והאפליקציה של הבנק. נדמה שלפעמים אפילו התמי 4 מקבל עדכונים תקופתיים. לא יודעת מה הוא עושה איתם, אולי פעם הוא רק הרתיח מים והיום הוא גם עובד על עצמו רגשית.

ובזמן שהשואב הרובוטי נמצא כבר בגרסה 12.4, האנושות עדיין תקועה על גרסה פרימיטיבית למדי. חשבו על זה רגע - אנחנו חיים בתקופה שבה אפשר להזמין מברשת שיניים מצד אחד של העולם ולקבל התראה כשהיא חוצה מחסן לוגיסטי ליד ורשה. אנחנו יכולים לשוחח בווידאו עם אדם בקצה השני של כדור הארץ. אנחנו יודעים להדפיס איברים במדפסת תלת־ממד ומסוגלים לייצר יש מאין סרטון של חתול בטוקסידו רוקד על ישבנו של היטלר - אבל כשמדינות רבות זו עם זו, איכשהו העניין תמיד מסתיים באותו רעיון יצירתי: טילים.

זה באמת מרשים בעיניי. כל כך הרבה שנות מחקר, תקציבים, אוניברסיטאות ופרסי נובל, ובסוף מישהו קם בחדר ואומר:

- "חשבנו על כמה אפשרויות לפתור את הבעיה שלנו עם האויב".

- "מה אתה מציע?"

- "טילים".

יש משהו משונה בכך שכל מוצר בעולם עובר ריקול כשמתגלה בו פגם. מכונית בולמת לא טוב? מחזירים למפעל. צעצוע מסוכן? מורידים מהמדפים. אבל מלחמה הורגת מיליונים במשך אלפי שנים ברציפות ועדיין אף אחד לא קם ואומר: "חבר'ה, נראה לי שיש כאן בעיה בקונספט". תארו לעצמכם יזם שהיה מגיע היום לקרן הון סיכון עם הרעיון הזה. "אז מה המוצר?" הוא היה נשאל על ידי הכרישים, "ובכן, אנחנו שורפים מיליארדים, משבשים את חיי המשתמשים, גורמים נזק בלתי הפיך ובסוף אף אחד לא באמת מקבל את מה שרצה". המשקיעים היו מלווים אותו בנימוס לדלת.

למרבה הצער, המנהיגים שלנו לא באמת נדרשים לשאת בהשלכות המלחמות שהם מייצרים. קחו את טראמפ, נתניהו ומוג'תבא חמינאי, תכניסו אותם לחדר סגור עם שלושה פעוטות בני שנתיים וחצי בלי מסגרת ותגידו להם שהמצב הזה נשאר כל עוד המלחמה נמשכת. בתוך חמש שעות הם חותמים על הסכם שלום אזורי, מקימים שוק משותף ומייסדים רשת רכבות יבשתית.

אולי זה בעצם מה שחסר בזירה הבינלאומית. יותר אנשים שנאלצו פעם לנהל משא ומתן עם ילדה בת ארבע שהחליטה שהיא רוצה בננה. אבל לא את הבננה הזאת, בננה אחרת. לא, גם לא את זאת. בעצם היא לא רוצה בננה. כאם לילדה בגיל האמור, אני יכולה להעיד שגם בתי ניסתה פעם לפתור כל מחלוקת באמצעות השלכת חפצים על אנשים. זה היה שלב התפתחותי לגיטימי כשהייתה בת שנתיים. הבעיה היא שחלק מהמדינות בעולם עדיין תקועות בדיוק באותו שלב, רק עם תקציב ביטחון גדול יותר.

אז האנושות ממשיכה להתייחס למלחמה כאל פתרון חדשני, ולא לגמרי ברור למה, שהרי מדובר בשיטה העתיקה ביותר בהיסטוריה. ותיקה יותר מהדמוקרטיה. ותיקה יותר מהמדע. ותיקה יותר מהכתב. אם מלחמה הייתה אפליקציה, היא הייתה מופיעה בחנות עם דירוג של כוכב וחצי ואלפי ביקורות בסגנון: "ניסיתי כבר כמה פעמים. לא פתר את הבעיה"; "יקר מאוד"; "ממשק מיושן"; "לא מומלץ".

ובכל זאת אנחנו ממשיכים בכל דור ודור להוריד אותה. השואב שלי, לעומתה, לפחות לומד. אם הוא נתקל בקיר, הוא משנה כיוון. אם הוא נתקע, הוא מחשב מסלול מחדש. אם משהו לא עובד, יוצאת גרסה מעודכנת. האנושות נתקלת באותו קיר כבר אלפי שנים ועדיין משוכנעת שהפעם, אם רק תרוץ אליו קצת יותר מהר, הכול יסתדר.

בינתיים השואב שלי כבר בכיתת מחוננים. הוא מיפה מחדש את הבית, שיפר ביצועים, למד דברים חדשים על עצמו. אני מסתכלת עליו גאה וחושבת שבקצב הזה, עוד כמה גרסאות והוא יתחיל לנהל את האו"ם.

rachelm@makorrishon.co.il