אחד הדברים המבלבלים במסכת כלים, שלא חסרים בה דברים מבלבלים, הוא המונח "שוליים". פעם אחר פעם אתה קורא התייחסויות לשוליים של הכלי, ובטוח שהכוונה היא לשפה שלו או למסגרת כלשהי שמקיפה אותו סביב, ואז נזכר שבלשון המשנה הכוונה לתחתיתו. שורש המילה שוליים, כך תמצא במילון של בן־יהודה, במילה "שפל", דהיינו החלק הנמוך והתחתון, כמו "שולי המעיל" או "שוליו מלאים את ההיכל". רק בלשון העברית החדשה שאלו אותה אל החלקים שנמצאים מחוץ לגבול בכביש או של נייר.

יש משהו מתעתע גם בשוליים פיזיים של כביש או של נייר. במבט ראשון נראה שהם לא חלק מהחפץ. הכביש מתחיל ונגמר בפסים התוחמים אותו, ומה שיש בצד זה סתם אספלט מפוזר, מעט מוזנח, שנמצא מחוץ לסדר הדברים, ובמקרה של דף נייר ב"וורד" לא ברור אם המידע שנמצא בו יצליח להגיע למדפסת. המציאות היא הפוכה. השוליים היו כאן קודם. הכביש השלם, כולל האזור שאתה מכנה בשם שוליים, היה שם לפני שסימנת את הקו. הקו התוחם הוא ניסיון מדומיין, מלאכותי, לקחת חלק מן הכביש ולהגדיר אותו בתור משהו אחר.

אחרי שמפגינים אלימים ניפצו שמשות ועציצים בביתו של סגן נשיא בית המשפט העליון הגיעו גינויים מכל הקשת של המערכת הפוליטית. כולם הסבירו בצורה חד־משמעית שמדובר בשוליים אלימים שאינם מייצגים את המגזר החרדי. אפילו הפלג הירושלמי הקיצוני טרח להבהיר שהאירוע אינו קשור אליו. בדיוק כפי שעושים אנחנו, המתנחלים, כשמתפרסמת ידיעה על פעילות אלימה של נערי גבעות. או כפי שעשו מנהיגי המחאה נגד הרפורמה כשמפגינים מקפלן צרו על ביתה של חברת הכנסת גוטליב או פרצו למשרדי פורום קהלת.

אלא שאין חומת הפרדה יצוקה ממתכת בין מרכז לבין שוליים. עובדה היא שבזמן של מצוקה מותר, גם על פי חוק, לרדת לשוליים של הכביש. אתה זקוק לכך שיהיו לך שוליים, לעשות בהם שימוש אם תזדקק. אתה שמח בכך שיש לך שוליים שמאפשרים לך להיות במיינסטרים, להישאר בנתיב הנסיעה המסודר, בשעה שמישהו אחר מתחכך עם גבולות החוק והמוסר. ברגע של כנות קורה שאתה מסנן לעצמך "המשוגעים האלה, מה הייתי עושה בלעדיהם".

לכן אסור להתעלם מקיומן של תופעות שוליים. השוליים, כפי שמלמדת המשנה, הם התחתית, וממילא במובנים רבים הם גם הבסיס. הדף החלק כולו הוא האש הלבנה שעליה נמסכות אותיות שחורות. שם נמצאת התשתית העמוקה שמתוכה נוצר התוכן הכתוב. רעייתי אמרה לי פעם, ואני חושב שהיא צודקת, שהערות שוליים הן התת־מודע של הטקסט. המקום שבו אפשר לראות את זרמי העומק שמתוכם בעצם הוא ניזון.

כל תנועה פוליטית או רעיונית נושאת איתה את השוליים המיוחדים שלה. יש שוליים לאהבת הארץ; יש שוליים ללימוד תורה; יש שוליים קיצוניים אפילו לתנועה לעבר המרכז. רק לבזיכים שבמקדש, כפי שמלמדת המשנה בפסחים, לא היו שוליים. באותו היום שבו המיטו קיצונים חורבן על פתח בית משפחת סולברג, התפרסמה בשער העיתון הפופולרי "משפחה" תמונה של ספר תורה כבול בשלשלאות. ספר תורה כבול הוא כביש מסוים שאתה בוחר לנסוע בו, ולכביש הזה כמו לכל כביש יש גם שוליים.

פרשיית עגלה ערופה היא סיפור של לקיחת אחריות על השוליים. על מת שנמצא אומנם מחוץ לעיר שלך, אבל הוא נתון תחת אחריותך כל עוד הוא לא קרוב יותר לעיר של מישהו אחר. היא מלמדת שאין אפשרות לשרטט קו בחול ולהגיד "עד כאן אנחנו, ומכאן והלאה זו כבר בעיה של אחרים". רק כשהזקנים יורדים משערי העיר לנחל, והרי נחל מסמל תמיד את התחתית של הדברים, הם יכולים בלב שלם לרחוץ את הידיים.