הילדים שלי לא מאמינים שפעם שיחקתי בגוגואים. למען האמת, אני לא בטוח שהם באמת מבינים מה זה "גוגו"; מבחינתם אין הבדל בין גלעין של משמש לגלעין של נקטרינה. באותה מידה הייתי יכול לספר להם ששיחקנו בקליפות של בננות; זה נשמע להם הגיוני באותה מידה. אבל הגוגואים היו גולת הכותרת של אביבֵי ילדותנו: אספנו אותם, התרגשנו מהם, שיחקנו בהם, הימרנו עליהם, ניסינו לקלוע בהם לקופסאות נעליים או לגומות בקרקע, אפילו הכנו מהם משרוקיות. תרבות שלמה התפתחה סביב הגוגואים הללו. את הירושלמים הנדירים שפגשנו זיהינו באמצעות ההיגוי המסולף שלהם בהקשר הגוגואי. בני הבירה האומללים לא ידעו להגיד "גוגואים" כמו אדם תרבותי, ונאלצו להסתפק באיזה תחליף־עגה מגומגם.

שיגעון הגוגואים הצליח לחדור אפילו את חומת הרצינות של הספר חמוּר הסֵבֶר "שמירת שבת כהלכתה". לפי ההלכה אם אוכלים פרי בשבת, הגלעין שנשאר הוא מוקצה ואסור בטלטול. בהערת שוליים מאירת עיניים הוסיף המחבר שבאשר לגוגואים המצב שונה: "שידוע שילדים מחשיבים אותם מאוד, עד שיקרים הם להם יותר מהפרי עצמו". כל מי שגדל בישראל במאה ה־20 היה מאשר זאת ללא היסוס.

האמת היא שמבחינה אובייקטיבית הילדים שלנו צודקים, כמובן: איזה אדם נורמלי יאגור מאות גלעינים של משמש? מה הכיף פה? אבל ילדינו יכולים להרשות לעצמם לומר זאת רק משום שיש להם חלופות מושכות יותר. כשאתה מחזיק ביד טלפון שהוא למעשה מחשב זעיר, עם עוצמת מחשוב שיכולה להטיס חללית לירח – למה שתעלה על דעתך לשחק עם גלעינים. אבל אנחנו – לא רק שמחשבים לא היו לנו, אלא שאפילו טלפונים קוויים היו מצרך נדיר. במספר הטלפון של סבא וסבתא שלי היו חמש ספרות: 80387. די היה בזה עבור מספר המנויים הזעום.

ישראל שבה ילדים שיחקו בגוגואים הייתה מדינה ענייה. אני מניח שבאמריקה העשירה של הימים ההם אף אחד לא שיחק בגלעיני משמש. הערך "גוגואים" בוויקיפדיה העברית מפרט באריכות על משחקי הילדים לדורותיהם; הערך המקביל בוויקיפדיה האנגלית הוא Apricot kernel, והוא מציג תמונה מזעזעת של גוגואים מפוצחים, ומזהיר שלא להגזים באכילת תכולתם, משום שהיא מכילה ציאניד. אני מודה שסכנת הציאניד לא הייתה מוכרת לנו, ובכל זאת לא עלה על דעתנו הרעיון הנורא לאכול את הגוגואים שלנו. לא יותר ממה שילדי ההווה חושבים לאכול את הסמארטפונים שלהם.

ישראל של אז הייתה שייכת מבחינה כלכלית לעולם השלישי. דולרים היו מצרך נדיר, שנמכר בשוק השחור ברחוב לילינבלום בתל־אביב. ענף היצוא המרכזי היה תפוזים. הפעם הראשונה בחיי שטסתי לטיול בחו"ל הייתה בגיל 31. עד לשנות העשרים שלי מעולם לא הייתי בבית מלון ומעולם לא אכלתי במסעדה. היו אנשים קצת יותר אמידים מאיתנו, אבל גם החברים שלי לא טסו ולא נפשו ולא "אכלו בחוץ". לא חשבנו שמשהו חסר לנו, כי אף אחד לא חי אחרת, מלבד כמה עשירים מנקרי עיניים.

נוסטלגיה היא תמיד תענוג, אך כפי שאמרה סימון סיניורה, גם הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם. ולכן אצטט דווקא את הקומיקאי היהודי־אמריקאי גראוצ'ו מרקס: "הייתי עני והייתי עשיר – ועשיר יותר טוב". ברמה האישית, לא הייתי עני ולא הפכתי לעשיר. אך ברמה הלאומית – זה מה שקרה למדינת ישראל, וזה מצוין. ממדינה שבה טיסה לחו"ל היא בילוי נדיר של פעם בחיים הפכנו למדינה שרוב תושביה טסים לפחות פעם בשנה. מיצואנית תפוזים הפכנו למפלצת הייטק. פעם המליץ שר החקלאות רפול שאזרחי ישראל יתקלחו בזוגות כדי לחסוך מים; היום אנחנו מעצמת התפלה עולמית. יפן הייתה פעם עבורנו הסמל למה שאף פעם לא נוכל להיות: מדינה טכנולוגית מתקדמת וחדשנית, שעומדת לכבוש את העולם בזכות כלכלתה האדירה. היום התמ"ג לנפש בישראל גבוה מזה של יפן. אנחנו רגילים להתמרמר על ישראל שלנו, ושוכחים כמה צמחנו לטובה.

כל זה חלף בראשי כאשר עברתי בסופר ליד ערמת המשמשים וראיתי שאין לה דורש. אנחנו היינו דוחקים בהורינו לקנות עוד ועוד מהפירות הללו. אפשר להבין את ילדינו, שאינם מגלים עניין דווקא במשמש, בטח כשאפשר לקנות אננס. השינוי הזה הוא ודאי לטובה, ולמרות זאת קול קטן עדיין ניקר בירכתי מוחי: איזה בזבוז של גוגואים מעולים.

motzash.navon@gmail.com