קשה היה להישאר אדישים בזמן שראש המוסד הנכנס הפסיק לרגע את נאומו, היישיר מבט לאביו שישב בקהל, והכיר תודה על החלטתם של הוריו לעזוב את חייהם בבלרוס ולעלות ארצה. "אני יודע מה היה המחיר", הוסיף גופמן.

התזכורת הקטנה הזו למסירות הנפש הדרושה לעלייה ארצה צריכה לא רק לעורר השראה, אלא בעיקר להפנות את המבט מהעבר להווה. כשהמדינה זקוקה לחיזוק דמוגרפי, ונוכח האנטישמיות הגואה במערב, אנו מוכרחים לבחון אילו מחירים משלמים הגופמנים של היום, ואם המחירים הללו עדיין הכרחיים במדינה שהתקדמה לא מעט מאז שנות התשעים.

ישראל של 2026 היא מעצמה משגשגת, שכלכלתה נותרה איתנה גם אחרי שנתיים של מלחמת קיום. אבל יהודים בארה"ב, צרפת או בריטניה מרגישים את האנטישמיות נושפת בעורפם, מסתכלים לעבר מדינת ישראל ואומרים: זה עדיין קשה מדי.

בשנת 2025 לבדה קיבלה הסוכנות היהודית יותר מ־־126 אלף פניות של יהודים המתעניינים בעלייה. בפועל עלו ארצה קצת פחות מ־־22 אלף איש. על כל שישה יהודים שהתעניינו בעלייה, רק אחד עלה לארץ. כשליש מהעולים הגיעו מרוסיה, עוד כמה אלפים עלו מארה"ב (3,500), צרפת (3,300) ובריטניה (840), והשאר מגיעים מכמאה מדינות אחרות.

לפעמים אנחנו לא מבינים מה משאיר אותם שם. ניו־־יורק, פריז ולונדון יקרות מאוד, וחינוך יהודי יכול לעלות הון. מעשים אנטישמיים "קטנים" הם חדשות יומיומיות, ופיגועים נגד יהודים הפכו לחדשות תכופות מדי. אוזלת היד של הממשלות המקומיות לפעמים בלתי נסבלת. אחרי אירועי טרור בחו"ל לא נדיר לשמוע קריאות ליהודי העולם להגיע ארצה, אך הפער בין הדחק היהודי בעולם ובין זרזיפי העלייה הקטנטנים הוא שיקוף לא מחמיא של מה שהעולים מבינים שמחכה להם פה.

למי שלא חי בחו"ל קשה להבין עד כמה החיים שם יכולים להיות קלים. לא חייבים לריב שם עם ביטוח לאומי, שקית של מוצרי בסיס בסופר לא עולה סכום תלת־ספרתי, ומחירו של רכב חדש הוא מחצית מעלותו מישראל. יש מדינות עם מערכות תחבורה נהדרות ומערכות חינוך מעוררות קנאה, שלפעמים כואב הלב עד כמה טוב שם וכמה יכול היה להיות טוב פה עם קצת פחות שחיתות, פרוטקציוניזם, פופוליזם ואוזלת יד, עם קצת יותר עבודה של מערכות המדינה למען אזרחיה.

במחקרים שבדקו מה מונע מיהודים לעלות ארצה נמצאו שני נושאים מובילים: יוקר המחיה, והקושי למצוא עבודה במדינה שמעמיסה בירוקרטיה כדי להכיר בתארים ורישיונות. אנחנו חושבים בטעות שמה שיקבע את עתידנו הוא צבא חזק בגבולות בני־הגנה, אבל אם לא נבין שמחיר הפירות והירקות אסטרטגי לא פחות, שהוצאות הדיור אסטרונומיות אפילו בפריפריה, ושמבחני ראמ"ה האחרונים הם פעמון אזהרה מצלצל – אפשר לקפל את החלום הציוני. לא רק שיהיה קשה לחיות פה, אלא שיהודים ברחבי העולם, גם בקהילות שהולכות ונעשות מאוימות יותר, יפסיקו לראות בישראל חלופה מעשית.

משפחות שעולות לישראל גרות בבית קטן ויקר יותר מזה שהתגוררו בו בחו"ל. עולים בגירים עובדים בשכר נמוך יותר, לא פעם במשרה שדורשת רמת השכלה נמוכה מזו שיש להם. רופאים, פסיכולוגים עורכי דין ועוד שלל בעלי מקצועות חופשיים ייאלצו לצלוח הר של בירוקרטיה כדי שהמדינה תכיר ברישיונות שלהם. חלקם ישקלו להמשיך לעבוד בחו"ל או לפחות לעבוד מרחוק בשעון חו"ל – דבר שיש לו השפעה עמוקה על חיי המשפחה כולה. ואחרי כל זה, המשפחה גם תגלה שיש לה פחות הכנסה פנויה בסוף החודש: פחות חסכונות לילדים, אפשרויות או הזדמנויות.

בישראל 2026 אי אפשר להשלים עם המצב שבו עלייה דורשת אך ורק מסירות נפש. לעזוב בית, קהילה, פרנסה ומארג חיים שלם זה קשה מספיק. ישראל צריכה להיות מקום שהולכים אליו לא רק למרות הקשיים, אלא מתוך תחושה אמיתית שזה המקום הטוב ביותר לחיות בו ולגדל בו ילדים. מדינת ישראל צריכה להבטיח שיהודי העולם יוכלו להסתכל על הארץ הזו ולהגיד בלב שלם: טובה הארץ מאוד מאוד.

ליאורה לויאן היא העורכת הראשית של הוצאת הספרים סלע מאיר