לקח לי יותר מדי זמן להגיע הביתה השבוע. כמעט בכל יום שעות הנסיעה חזור היו בלתי סבירות בעליל, לא משנה מהיכן שבתי.

אבל אין לי חשק לדבר על פקקים. גם לא על ההפגנות המוגזמות שהתחוללו פה במקביל להלוויה כואבת נוספת. המציאות המקבילה יצרה התנגשות כמעט ספרותית. אלה הולכים ואנחנו הולכים.

לא בא לי לכתוב על הצפון הבוער, על תחושת החידלון, על חוסר השגרה.

אפילו לא על הבית שלי שנראה ומרגיש לאחרונה כמו תחנת רכבת. מקום שהנוכחים רק עוברים דרכו, לוקחים מה שצריך, ויוצאים.

אבל כן בא לי לדבר על שתי המזוודות הפתוחות בחדר של בנותיי. מזוודות שכבר כמה ימים נארזות, מתמלאות, מתרוקנות, מחליפות גודל ונסגרות (או לא) על עצמן לקראת הנסיעה. מתכוננות לטיול המשפחתי שהוריי, הקרויים בפי בנותיי פפי וממי, מתכננים מדי תקופה להם ולכמה מנכדיהם. טיול שורשים, גיבושון אינטנסיבי, שצפוי להתקיים בפריז, עיר הולדתי.

אולי משום שהשנה היא לא שנה רגילה, מצאתי את עצמי מתבוננת במזוודות האלה בתחושה מעט שונה מזו שהייתה לי ככל הנראה בתקופה אחרת.

פעם, כשילדים נסעו לחו"ל, המחשבה של הוריהם הייתה בעיקר על מה שצריך להכניס פנימה לתיק. בגדים, נעליים, מטען לטלפון, ספר לטיסה, אולי משהו חם לערב. אבל אני מוצאת את עצמי אורזת איתן לא רק את מה שייקחו, אלא גם מתעכבת על מה שדווקא עדיף להשאיר פה בארץ.

אני לא מתכוונת רק למחשבה על איזו חולצה עם איזה כיתוב עדיף לא ללבוש שם, או תדרוך איפה אפשר לדבר עברית בקול והיכן מוטב להנמיך קצת. איך להיזהר ולא לבלוט מדי כישראלים בחו"ל, לא כי עשית משהו רע, אלא פשוט כי להיות ישראלי בעולם הפך להיות מורכב יותר.

המחשבות האלה כמובן מלוות אותי, אבל יש דברים נוספים שאשמח שהן לא ייקחו איתן. דברים שהמציאות שלנו כאן לא מאפשרת להניח בצד, אבל עם העלייה למטוס יש סיכוי, ואולי כדאי להשקיע בסיכוי הזה, שהן יוכלו להתנתק מהם מעט.

עוד שכבה של משפחה

הן הולכות להכיר בני משפחה ואת החיים שהיו לנו שם, ואין מנוס מלהודות שאני בהתרגשות ואפילו קצת קנאה על ימי השקט והחוויות הרבות שהן יחוו שם, יחד עם סבא וסבתא. למשך כמה ימים הן יקומו בבוקר למציאות אחרת, לשפה שונה בכל שלטי הרחוב, לנופים אחרים וסגנון חיים שונה.

שם אנשים יושבים בבתי קפה וחושבים על דברים רגילים לחלוטין. שם מלחמה היא ידיעה רחוקה ולא רעש רקע קבוע. אני כל כך שמחה בשבילן על זה. על ההזדמנות שתהיה להן, גם אם קצרצרה, להיות רגע ילדות רגילות, במקום רגיל. בלי מלחמה, בלי חשש לפיגוע, בלי דאגות לטילים כן או לא, מחר או מחרתיים.

אני לא תמימה. גם לי קשה להתעלם מהמחשבה המוזרה שבשנת 2026 חופשה משפחתית בפריז דורשת מידה מסוימת של ערנות. שהחופש והניתוק מגיעים עם כוכבית. שגם כשנוסעים הכי רחוק שאפשר, המציאות הישראלית, ובעצם העולמית כרגע, איכשהו מצליחה להידחף בין החולצות המקופלות למברשות השיניים.

ומכל המחשבות שמסתובבות לי בראש מול המזוודות האלה, בא לי להתעכב דווקא על אחת אחרת. על המתנה העצומה שיש כאן. על זה שהוריי עדיין יכולים לקחת את הנכדים שלהם לשבוע שלם בחו"ל.

לצעוד איתם ברחובות שגדלנו בהם. להראות להם פינות שמוכרות רק למשפחה. לספר סיפורים שלא נכנסו לאלבומי התמונות, שגם ככה איש לא מעיין בהם. לענות על שאלות שאף אחד לא חשב לשאול אותם לפני הנסיעה.

זה לא מובן מאליו שיש לילדים האלה הזדמנות להכיר, לחזור ולחוות, ביחד עם הדורות הקודמים, חוויות ומקומות שקשורים קשר הדוק בשורשיהם.

הערך האמיתי של הנסיעה הזו הרי לא נמצא בסרטון הטיקטוק שהן יצלמו במגדל אייפל ולא במוזיאונים שאני בספק כמה הן ישרדו בסיור בהם. אפילו לא בספורה או בשאר החנויות שהן כל כך מחכות להגיע אליהן.

הערך האמיתי נמצא בשעות הארוכות יחד, בשיחות שיתפתחו, בבדיחות הפרטיות שייוולדו בדרך, בזיכרונות החדשים שיצטברו על גבי הישנים. ואת הדברים החשובים האלה שבעזרת השם יישארו עוד הרבה אחרי שהמזוודות יחזרו למקומן בארון אי אפשר למצוא בשום עיר בעולם.

אפשר למצוא אותם רק בזמן משותף בין אנשים שאוהבים זה את זה.

אז בין כל הדאגות, החדשות, ההתראות והכוכביות שהתקופה הזו מצרפת לכל דבר כמעט, אני משתדלת להסתכל על שתי המזוודות הפתוחות האלה ולזכור גם את זה, לא רק את הנסיעה אלא את הזכות.

את העובדה שיש עדיין סבים ונכדים שיוצאים יחד להרפתקה, את האפשרות לצבור זיכרונות חדשים דווקא בתקופה שמנסה כל כך לשכנע אותנו להתעסק רק במה שכואב.

ואת התקווה שהם יחזרו משם עם מזוודות מלאות בדיוק בדברים שאי אפשר לארוז. זיכרונות, סיפורים, קשרים עמוקים יותר, ועוד שכבה קטנה של משפחה שתישאר איתם הרבה אחרי שהחופשה תגמר.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il