"הכנס השנתי של לשכת עורכי הדין באילת" הוא הזדמנות מצוינת להבין את הלך הרוח של שליטי ישראל האמיתיים. המשפטנים טורחים להבהיר בו שעליהם לא חלות נורמות כלשהן. גם אם ידוע, באופן תיאורטי, שסטנדרטים כמו אתיקה בעריכת דין או ניגודי עניינים מצד שופטים אינם חלים על המעמד העליון, חשוב להם שנראה בעינינו הלכה למעשה כיצד מתערבב בפרהסיה מין בשאינו מינו על מנת לפרכס זה את זה בגאון. מעין תזכורת תקופתית להיררכיה הנוהגת במחוזותינו.
בכנס הופיעו כאורחי הכבוד זוג המנהיגים, השליטים הבלתי נבחרים של מדינה שגדרי מוסדותיה נפרצו וריבונותה הייתה למרמס: יצחק עמית, הנשיא הלא חוקי הראשון של בית המשפט העליון – שבקרוב ידון בעתירת הלשכה והעומד בראשה – וגלי בהרב־מיארה, היועמ"שית המפוטרת שעודנה מכהנת (בתוקף החלטת בית המשפט), הראשונה בתולדות ישראל.
נאומי הצמד התקדימי חשובים כדי להבין את עומק העיוורון וחוסר המודעות העצמית של המשפטנים. כאן נתמקד בדברי בהרב־מיארה. בתמצית, היועמ"שית נחרדת מה"סכנות" העתידיות האפשריות מצד הרשות המחוקקת או המבצעת, והיא רואה בעצמה מעין נביאת זעם, שתפקידה להכשיר, בהצגת תרחישי אימים גדושי קלישאות, מעשי פסילה שיפוטיים גורפים.
הכי מעניין
בהרב־מיארה בכנס לשכת עורכי הדין באילת, השבוע | צילום: לשכת עורכי הדין בישראל
האירוניה בדברי בהרב־מיארה שוברת שיאים. כדי ליהנות מהפרודיה רק צריך לזכור שה"שלטון" כיום הוא בית המשפט העליון, שמעניק לעצמו דה־פקטו כל סמכות משטרית. לדוגמה, כאשר היועמ"שית מדברת על "מרוץ לחיסול המוסדות הדמוקרטיים", היא מתייחסת למוסדות מדינתיים, לא דמוקרטיים ולא נבחרים, כמו הייעוץ המשפטי ומח"ש. אבל דבריה נכונים כבר עתה ביחס לשני המוסדות הדמוקרטיים החשובים ביותר: הרשות המחוקקת והמבצעת. וכאן אנו כבר בסוף המרוץ לחיסול סמכויותיהם מצד בית המשפט.
כך גם כשהיועמ"שית מתחלחלת מ"סימן שאלה על עצם הרעיון כי בכלל נדרש ריסון על כוחו של השלטון". היא מדברת על הניסיונות (הכושלים) של הממשלה והכנסת לאזן את בג"ץ, בפועל, המוסד השלטוני היחיד שאין שום רסן לכוחו הוא בית המשפט, שבמו ידיו ביטל, בלי סמכות ולגיטימיות, את כל האיזונים והבלמים עליו, וכונן משטר של אבסולוטיזם משפטי שהוא הכול מלבד נאור.
נמשיך. בהרב־מיארה מודאגת מנרמול "אי ציות להחלטות בית משפט", שבשבחו היא מפליגה כ"מגן על האזרח מפני עריצות ומפני שרירות". הרעיון שיש פסקי דין שלא צריך לציית להם, היא מסבירה, "מסוכן מאין כמותו", ויוביל לכך שהממשלה "תבחר לציית רק להחלטות שנוחות לה", וייווצר "כוח שלטוני בלתי מרוסן, בואכה אנרכיה. מדובר בשינוי טקטוני בשיטת המשטר".
בהרב־מיארה צודקת בעיקרון, אך כרגיל טועה בזמן ובכתובת. זו לא סכנה עתידית, אלא מציאות משטרית. בית המשפט מתנהל כעריץ, מפלה, מגבה פגיעה בזכויות אזרחיות מדי יום (כולל מצד היועמ"שית), וכבר חולל "מהפכה חוקתית". השופטים מסרבים לציית לחוקים ולנורמות מחייבות כלשהן. בהרב־מיארה תוהה: אם הממשלה לא תציית לפסק דין, למה שמוסדות ואזרחים יצייתו? ואכן, בית המשפט החריב את התשתית הנורמטיבית של החוק, וזלזולו במחוקק ובממשלה מתפשט כאש במוסדות המדינה ובקרב אזרחים רבים מהמחנה "הנכון".
כאן המקום להערה הגותית קצרה, משום שבהרב־מיארה מזכירה בנאומה את "כלל ההכרה" של הפילוסוף המשפטי הל"א הארט, מספרו "מושג החוק" (1961). הארט ניסה להבין ולאפיין את המצב שבו מערכת חוקית מוכרת כמחייבת, ובהרב־מיארה מפנה אליו כדי לומר שאי־ציות לפסיקה יפר את "כלל ההכרה" בחוק.
האירוניה כבר מאבדת הכרה. בנוהל, בהרב־מיארה לא קראה או לא הבינה את הארט. הגותו מסבירה כיצד בית המשפט הוא זה שמפר באופן קיצוני את כלל ההכרה. הכיצד? מפני שבדמוקרטיה ההכרה נשענת על נורמות חוקיות ומוסדיות מקובלות, כמו סמכות החוק הכתוב, הפרוצדורה ברשות המחוקקת, חוקה כתובה, כבוד לתקדימים משפטיים, וכיוצא באלה.
כלומר, ההכרה בסמכות החוק נשענת על המסורת החוקית והמוסדות המוכרים ציבורית. אלא שבית המשפט העליון ונאמניו הם אלה שמסרבים להכיר בהם. הם פוסלים חוקים לגיטימיים (כולל חוקי יסוד) בלי מקור סמכות מוסכם, ממציאים חדשות לבקרים הלכות משפטיות (כמו בעתירה נגד גופמן), סותרים פסיקות קודמות (כבמינוי נציב שירות המדינה), גוזלים את סמכויות הרשויות האחרות (כבמינוי יצחק עמית ונעם סולברג), מבזים ומעכבים פרוצדורות שלא נוחות להם (כוועדת הבדיקה לרוגלות), מבטלים הלכות מחייבות (כמו בפיטורי היועמ"שית), ועוד ועוד.
אחרי שהם מסרבים להכיר בנורמה חוקית כלשהי שאיננה פסק הדין האחרון שלהם, וממוטטים את המסד הדמוקרטי של כלל ההכרה, הם מזדעזעים בהפתעה שכעת, כשלא נותרו שום מוסד ונורמה שעליהם יכולים להישען פסקי הדין, יש מי שמטיל ספק בלגיטימיות שלהם. עבורם זה פלא, שכאשר הפסיקה הופכת לאבסולוטית, בריאת יש מאין, היא מאבדת את תשתית ההכרה הדמוקרטית. אולי באמת כדאי שיקראו קצת הארט שם במאפליה המשפטית.
כך אפשר להמשיך, כשגבולות הסאטירה בנאום היועמ"שית נמתחים עוד עם משפטים שכולם תיאור עצמי בלתי מודע, כגון: "רצונה של הממשלה ותו לא הוא שיקבע. בלי בלמים, בלי מרסנים, בלי דמוקרטיה"; "מגמה מסוכנת נוספת, היא ההשתלטות הפוליטית על אכיפת החוק"; או "קל להצית את האש, קשה לשלוט בגובה הלהבות".
בזמן שבהרב־מיארה נאמה באילת, בעליון בירושלים גערו בה על ניסיונה הפסול לסכל את מינוי גופמן. אבל כרגיל בעליון לא שמו גבול לייעוץ המשפטי, אלא רק אישרו את המינוי. היועצת ועוזריה, שפגעו בביטחון המדינה בלי כל הצדקה, לא ישלמו מחיר. אין עבירה שאיננה מותרת למשפטנים; לנו יש חוק, עבורם זה משחק.
לאורך הכנס התברר שהמשפטנים מודאגים. הם חשים מאוימים מהכעס הגואה של האזרחים שאותם הם מנשלים מזכויותיהם הפוליטיות. ואומנם, שלטון עריצות, כמו האבסולוטיזם המשפטי, בהחלט עלול לחולל מהפכה דמוקרטית, שהיא אירוע לא נעים לעריצים. אבל למרות זיהוי הסכנה, העיוורון וחוסר המודעות של המשפטנים לא נראים בני תיקון. הם משוכנעים בכל ליבם שהתהום המשטרית שאליה הם מדרדרים אותנו היא טיפוס לגן עדן, והם באמת שבויים בדוגמה מעמדית בירוקרטית מגוחכת של עליונות וטהרה. לא יועיל לקנות להם מראה, מפני שמדובר במקרה מובהק של נרקיסיזם.
עוד כתבות בנושא
