לפני שמונה שנים כתבתי על גזענות והיום אני רואה את התוצאות

לפני אי אלו שנים השתתפתי בסדנת כתיבה לבוגרי ישיבה עם ניסיון בכתיבה. אלו היו עשרה מפגשים ארוכים ומעמיקים שבמהלכם הכינו אותנו לכתיבת מאמר בנושא פנים־חרדי כלשהו ובאורך של 3,000 מילה. ההבטחה הייתה שהמאמרים הטובים, המלוטשים והבשלים ביותר יפורסמו באתר ״צריך עיון״ - אתר למחשבה והגות חרדית שהיה אז בשיא פריחתו.

השקעתי את מרב המאמצים וכתבתי שעות על גבי שעות מאמר ארוך שעסק בנושא שהכי העסיק אותי אז - גזענות בחברה החרדית. שטחתי את המציאות כמו שהיא, אף שהדברים לכאורה היו ידועים לכול, הסברתי את שורשי ההפרדה העדתית במגזר ואפילו סנגרתי עליה לרגעים כדי להציג תמונה מורכבת. המאמר עבר כמה גלגולים וכמה עריכות ולבסוף קיבל את הכותרת ״האם באמת ככה זה? על היחס החרדי לעדות המזרח״, ובאמת כעבור שבועיים הוא פורסם ב"צריך עיון".

אני ממש זוכר את יום הפרסום. זוכר איפה עמדתי שקבלתי בווטסאפ את הלינק. זוכר איך נשמתי עמוק וחששתי לרגע, אבל אז גם שלחתי אותו לכמה וכמה אנשים שרציתי שיקראו אותו. זוכר את התגובות שהחלו לזרום אליי ובעיקר את ההתרגשות של הפרסום. זו הייתה הפעם הראשונה שדבר שאני כותב מתפרסם בשמי ובתמונתי. חלמתי על רגע כזה לא אחת, והנה הוא קרה.

אחר כך קרו עם המאמר הזה דברים גדולים. הוא תורגם לאנגלית, צבר עשרות תגובות שנכתבו באתר ועשרות שנשלחו אליי באופן אישי, וקיבלתי בעקבותיו הצעת עבודה שפתחה לי אינספור אפיקים. לרגעים הרגשתי שמהפצע המדמם הזה, שהכרתי מקרוב, שראיתי במו עיניי וששמעתי במו אוזניי, דווקא מהמקום הנמוך שלו - אני מצליח להוציא ניצוצות ולעשות מהלימון לימונדה כמו שאומרים.

באתר של "צריך עיון" יש מנגנון שגם אני מכותב אליו, וברגע שמישהו מגיב על המאמר שלי באתר אני מקבל מייל ישיר עם תוכן התגובה. אני זוכר את התגובה הראשונה. תגובה של יוזר ששמו ״אשר״, שפתח אותה במילים האלו: ״אין ספק שהחברה החרדית היא הגזענית ביותר ממה שכולם מכירים, אבל צריך לדעת שגם לספרדים יש חלק נכבד בזה שהם מופלים לרעה״.

בשבוע הראשון קיבלתי תגובה אחת ביום לפחות. ככל שעבר הזמן מספר המיילים הלך ופחת, אך למרבה הפלא הם לא פסקו עד עצם היום הזה. אך לפני כמה שבועות קפצה לי הודעה בתיבת המייל: ״שלום עדן, התקבלה תגובה חדשה למאמר״. כבר מזמן הפסקתי להיכנס ולקרוא כל תגובה. גם מפאת חוסר בזמן וגם כי התגובות ברובן הן בבחינת מש״ל ומכילות תוכן גזעני ברמה כזו שכבר אין לי ממש סבלנות אליה. אז גם את המייל הזה סימנתי כנקרא והמשכתי בחיי.

בשבוע שעבר פגשתי קבוצת צעירים חרדים בגילי העשרים. בוגרות סמינר טריות ובחורי ישיבה בהווה שנמצאים על איזה ציר של חיפוש דרך בתוככי המגזר. הם סיפרו לי הרבה על דמות הצעיר והצעירה החרדים של 2026. אלה שרחוקים מעזיבת המגזר רחוקים מעזיבת המגזר ומחזרה בשאלה, אבל כבר לא ממש חלק מהליבה של המגזר. קצת כמו שאני הייתי כשהייתי בגילם. הבנתי שבעשור הזה שמפריד בינינו קרו הרבה דברים שבזמני נראו דמיוניים.

הם סיפרו בין השאר על פתיחות כמעט מוחלטת בכל מה שקשור לנישואי ״תערובת״ בין ספרדים לאשכנזים, וזה ריגש אותי מאוד. אין לי אפילו מילים לתאר. מישהו מהם סיפר לי שהוא, בן למשפחה מזרחית שורשית, מאורס לבחורה אשכנזייה למהדרין, והשידוך שלהם לא בדיעבד ולא כי הבחורה עיוורת וקטועת גפיים, אלא כי הדורות השתנו. ענבי הגפן בענבי הגפן.

אני מתאר לעצמי שלקוראים מהמגזר הדתי־לאומי השיח הזה זר ומוזר. ומגיע לכם שאפו גדול על זה, אין מה להגיד (למרות שברוך השם יש מספיק גזענות לכולם וגם אצלכם מדי פעם צצים מופעים שלה). אבל בשביל מי שגדל בחברה החרדית זאת לא פחות מבשורת גאולה של ממש.

וככה, הלכתי אפוף במחשבות על המפגש הזה עם הצעירים ועם הדיבור הטבעי והמתוקן והמרגש שלהם, ותוך כדי המחשבות נכנסתי למאמר ההוא שכתבתי וגללתי את התגובות עד האחרונה שבהן, שכתב ב־31.3 ״חברונער״ וכך הוא כתב: ״אני ספרדי שפיץ מחברון שהתארס עם בחורה אשכנזייה מהחדש. השינוי החל!!!״

ואני חייכתי חיוך רחב וחשבתי שלמרות שאין לי שום דרך לדעת מי הוא אותו ״חברונער״ אלמוני והאם האירוסין שלו אכן קרו - היה שווה לכתוב את המאמר אי אז ב־2018, ולו בשביל התגובה שלו.