תשמעו סיפור, לפני שבועיים בערך, נסעתי לחופשה משפחתית קצרה בשווייץ. אימא של שיזינג, מיי מאד'ר אין לואו, ליאורה, חגגה יום הולדת שבעים! אז נסענו לחגוג לה בהרי האלפים הנפלאים. וואלה היה מושלם. אני נסעתי רק ליומיים, כי הילדים שלנו עדיין קטנטנים. אבל גם ביומיים הקצרים האלה, נהניתי מכל רגע. אגב, קרה לי שם משהו די מטורף, ברמה הנפשית. ביום הראשון של הטיול, העליתי לסטורי כמה תמונות יפות שצילמתי במפלי הריין. ומתחת לתמונה הראשונה שהעליתי, כתבתי בהתחלה שאני בשווייץ, עם המשפחה של שיזינג. אבל אז התלבטתי לרגע, וניסחתי את עצמי מחדש - "נסעתי לשווייץ עם המשפחה שלי". ככה כתבתי. ככה הרגשתי. ושינוי הנוסח הקטן הזה מרגש אותי נורא.

בקיצור, אחרי יומיים בשווייץ חזרתי לישראל, בטיסת אל על נחמדה. לא נעים לי להודות, אבל אני אוהב את אל על. הדיילים תמיד נחמדים ומאירי פנים. ויש איזו שותפות גורל יהודית ישראלית במטוס. וגם אני אוהב את הסרטון הזה של ליאור סושרד, שתמיד מקרינים לפני ההמראה חחחחחח. וכשהמטוס נחת בישראל, נכנסתי לשדה התעופה, ואספתי את המזוודה, ויצאתי מאולם הנוסעים הנכנסים, וירדתי לרציף של הרכבת, וראיתי שיש לי רכבת לתל אביב בעוד רבע שעה בערך. אז הלכתי רגע הצידה, לאיזה ספסל, כדי להוריד את הסוודר ולהכניס אותו למזוודה. ואחרי שסיימתי להתארגן, הרמתי את הראש, וראיתי מולי קיר ענק, עצום, עם מלא סטיקרים של אנשים שנפלו ונרצחו במלחמה. זה קטע חדש שיש עכשיו בארץ, במלא מקומות, בעיקר בתחנות רכבת, ובתחנות אוטובוס. אבל גם בטיולים בטבע, אפשר פתאום להיתקל באיזה סטיקר לזכר חייל צעיר, או בחורה צעירה שנרצחה בשבעה באוקטובר. הכאב נמצא עכשיו בכל מקום.

ויש לי מנהג קטן שסיגלתי לעצמי, בכל פעם שאני נתקל במקרה בלוח כזה, עם מלא סטיקרים, אני עוצר לרגע את מרדף חיי, ומתבונן בהם, בעיניים הטובות שלהם, בחיוכים הרכים שלהם, במשפטים המדויקים שהם אמרו. ואחר כך אני בוחר סטיקר אחד, ומתמקד בו. לפעמים יש בסטיקרים קיוארים כאלה שאפשר לסרוק, אז אני סורק אותם, וקורא קצת על החייל הזה שנפל, או על הבחור הצעיר הזה שנרצח. ולרגע אחד, דק וקצר, אני מתחבר לכאב ולגעגועים ולאהבה.

וגם שם, בתחנת הרכבת בשדה התעופה, התבוננתי בכל הסטיקרים, בכל העיניים הטובות שנשקפו אליי מהם. ופתאום, ראיתי שם שני סטיקרים שהושחתו. מישהו ניסה למחוק את הפנים שעל הסטיקר. השם ישמור. הסטיקר הראשון היה מחוק לגמרי. אין לי מושג את מי מחקו שם. אבל בסטיקר השני, מישהו מחק את הפנים של רינת זגדון. ריני. אני מניח שמי שהשחית את הסטיקרים עשה את זה מסיבות של "צניעות". כי רק הסטיקרים של הבנות נראו ככה. אוף, כמה דפוק בן אדם צריך להיות כדי להשחית מדבקה עם פנים של בחורה שנרצחה בשבעה באוקטובר. איזה עצוב.

ואחר כך חיפשתי את השם של ריני זגדון בגוגל, והגעתי למין עמוד כזה יפה ומפורט, של משרד הביטחון, ובראש העמוד, מתחת לשם של רינת הודיה זגדון, ראיתי את תאריך הלידה שלה – י"ב בתמוז, שנת אלפיים. וגם אני נולדתי בי"ב בתמוז. זה יום ההולדת שלי. ואני יודע שזה נשמע קצת טיפשי, אבל כשגיליתי את זה התרגשתי נורא. הרגשתי שזה סימן למשהו. אבל לא ידעתי למה.

ריני גדלה ביישוב אלעזר, יש לה חמישה אחים, ושני הורים אוהבים. היא הייתה ילדה מתולתלת, שמחה ומצחיקה. וכשהיא שרה יצא לה מעומק הלב קול מיוחד כזה, שהיה כמו זרם חיים נצחי. זה מה שההורים שלה אמרו. היא למדה בעפרה, עשתה שנתיים של שירות לאומי, ואז נסעה לטיול של שמונה חודשים במזרח. ושם היא נכנסה ללב להרבה אנשים. אני יודע את זה, כי העליתי תמונה של הסטיקר המחוק לאינסטגרם שלי, ושלושה אנשים שונים כתבו לי שהם פגשו אותה בהודו! ושהיא נכנסה להם ללב. היא כנראה הייתה באמת נשמה גבוהה מאוד בעולם.

ריני נרצחה במסיבת הנובה, בבוקר שמחת תורה, לפני שנתיים וחצי. אחרי מותה יצאו שני סטיקרים לזכרה. בסטיקר אחד מופיע משפט שהיא הייתה נוהגת לומר – "תסתכלו אל הלב, שם נמצא הבן אדם". איזה יופי. ובסטיקר שני, רואים אותה רוקדת במסיבת טבע כזאת, ומתחת כתובות המילים – "עכשיו הכול סביבך מאיר". ובשני הסטיקרים היא נראית כל כך מגניבה, וכל כך כיפית, ומצחיקה, ומלאת אהבה.

וזהו, זה הסיפור, סיפרתי אותו כדי שגם אתם תדעו, שהייתה פעם ריני בעולם. איש אחד מר לב, שאני לא מכיר, ניסה למחוק אותה. הוא ניסה לגרום לי לא לראות אותה, ולא לחשוב עליה, ולא לזכור אותה. אז המעט שאני יכול לעשות, זה לעמוד מול המחיקה הזו, ולפרסם את שמה הטוב, ואת סיפורה העצוב, כאן על דפי העיתון. היה הייתה פעם, ממש לא מזמן, נערה יפה ומתולתלת ואהובה ששמה ריני, היא שרה יפה, היא אהבה לטייל ולרקוד ולשיר ולשמוח. היא הייתה אור מופלא בעולם. ולפני שנתיים וחצי, היא נרצחה, בדם קר, במסיבה ברעים. בגיל כל כך צעיר. איזה אסון נורא. אני זוכר אותך, ריני מופלאה. יהי זכרך ברוך.