בבחירות 96', לפני שלושים שנה בדיוק, למדתי בישיבת הסדר, והצבעתי בקלפי צבאית בישיבה. בערב הוצאנו טלוויזיה לאחת הכיתות וישבנו שם לצפות בתוצאות. היינו מתוחים מאוד. ככל שהתקדם השידור היה ברור שפרס ניצח בגדול. "פרס הוא ראש הממשלה הבא", הכריז מקורבו חיים רמון בחיוך מאוזן לאוזן, "ואנחנו הולכים לעוד ארבע שנים נפלאות". בחצות הלילה כיבינו את הטלוויזיה בדכדוך. כדי להתמודד עם הדיכאון הלכנו לאכול פחמימות, ולמרבה התדהמה זה עבד: כאשר נדלק בבוקר שעון־הרדיו והשמיע את החדשות של שש גילינו שביבי ניצח. את השאגה "יש!" שמעו בכל רחבי הפנימייה. אחרי תפילת שחרית רקדנו בדרך לחדר האוכל.

זו הייתה שנה נוראה. רצח רבין המחריד טלטל את כולנו, אך היו רבים שלא הניחו לדתיים להשתתף באבל הלאומי. כל מי שהלך חבוש כיפה ברחוב היה מטרה ללעג ולזעם. ובינתיים פיגוע רדף פיגוע; בעשרה ימים סביב פורים נרצחו 59 יהודים בארבעה פיגועי התאבדות. בזמן הבחירות חרדנו חרדה גדולה: חששנו שניצחון של פרס יעניק תנופה נוספת לתהליך אוסלו הרצחני במדיניות החוץ ולרדיפת הדתיים במדיניות הפנים.

"הישראלים הפסידו", אמר לאחר מכן שמעון פרס לעיתונאי דניאל בן־סימון, וזה שאל אותו: "ומי ניצח?" פרס ענה: "כל מי שאין לו מנטליות ישראלית". בן־סימון שוב הקשה: "ומי אלה?" ופרס ענה לו תשובה מסמרת שיער: "תקרא לזה היהודים". ובכן, היהודים ניצחו את הישראלים; פרס לא היה היחיד שחש כך באותם ימים.

הבעיה היא שנשארנו עם ההגדרות הללו, אף שהחברה הישראלית השתנתה לחלוטין. אנחנו עדיין מדמיינים שאנו במאבק גורלי בין היהודים לישראלים, בין המדינה היהודית למדינה הדמוקרטית. אך בשלושים השנים שחלפו מאז התכנסו כמעט כל הישראלים סביב מכנה משותף שרוצה גם יהדות וגם דמוקרטיה. במחקר עדכני שערך המכון למדיניות העם היהודי נשאלו יהודֵי ישראל: "עד כמה אתה מרגיש כיהודי, מאחת ועד עשר?" התשובה הממוצעת הייתה 9.11. אפילו אצל חילונים שכלל אינם מסורתיים, שהם מיעוט בקצה האנטי־דתי של הסקלה, הממוצע היה 8.28. הלוואי על תלמידי ישראל ציונים כאלו במבחני המיצ"ב..

כשם שיש ימנים המתעקשים לטפח את החשד שהשמאל אינו יהודי, כך יש רבים יותר בשמאל שאינם מוכנים לוותר על החשד האהוב עליהם, שהימין אינו דמוקרטי. בפועל, כמעט כל היהודים בישראל רוצים מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. המתנחלים כבר עמדו בגבורה עילאית במבחן הקשה ביותר שהדמוקרטיה יכולה להציב לאזרחים. כאשר החליטה הממשלה להרוס את בתיהם של מתיישבי גוש קטיף ולמסור את יישוביהם לאויב, ללא טעם וללא תוחלת, הם קיבלו את הצעד ההרסני והנורא הזה בחריקת שיניים – ובמינימום אלימות. שום מתיישב לא ירה אז פצצות תאורה על בית ראש הממשלה ולא הצית טבעת אש מסביב למעונו. אך לא היה די בגבורה הזו, בקבלה העילאית של ההכרעה הדמוקרטית, כדי לשכנע את שונאי המתנחלים שהם נאמנים לדמוקרטיה.

אותו מחקר שהזכרתי מגלה עובדה עצובה: אין סימטריה בחשדות ההדדיים. כאשר שאלו עורכי הסקר את אנשי הימין איך ירגישו אם הימין יפסיד בבחירות, 80 אחוזים מהם אמרו שיכבדו כל החלטה, או "זה מצער, אבל אלה החיים". כך מדבר ציבור שנאמן לדמוקרטיה. רק 20 אחוזים אמרו שהפסד בבחירות יהיה בלתי נסבל. במחנה השמאל, לעומת זאת, התמונה הייתה הפוכה לחלוטין: שם 81 אחוזים הצהירו שהפסד בבחירות יהיה בלתי נסבל. כמה מאנשי השמאל היו מוכנים לומר שיכבדו כל החלטה של הציבור בבחירות? אפס עגול.

כשהייתי ילד היו אומרים שכדורגל הוא משחק שמשחקים תשעים דקות ובסוף גרמניה מנצחת. בעיני רבים מאנשי השמאל, הדמוקרטיה אמורה להיות משחק שמשחקים ארבע שנים ובסוף השמאל מנצח. בדרך כלל השמאל דווקא מפסיד, ולכן הפער בין הציפיות שלהם לבין המציאות מכונן סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית. במילים אחרות: אני לא חושב שהשמאל הישראלי מציב סכנה ליהדותה של המדינה, אך אני חושש שהוא מסכן דווקא את הדמוקרטיה. הלוואי שאנשי השמאל יתבוננו במראה שמציבים הנתונים הללו ויתפכחו מהסתכלותם המסולפת על החברה הישראלית. כולנו יהודים וכולנו ישראלים; אחרי שלושים שנה, הגיע הזמן להיגמל מתגיות שעבר זמנן.