עוד לפני שהתברר אם הבחירות יוקדמו בשל המתחים בקואליציה, ברור כבר שהוויכוח על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לכשלי 7 באוקטובר ילווה אותנו עד הקלפי. השופט נעם סולברג הציע בתבונתו שהממשלה שתזכה באמון העם תקים את הוועדה, ונראה שבאופן מעשי כך יהיה בכל מקרה.

אלא שככל שמסלים המאבק על הקמתה, כך הוועדה העתידה לבוא צומחת בתודעה לממדים מיתיים, משיחיים: היא תעשה צדק, תביא קץ לכל צרותינו, תהפוך את חיינו מיגון לשמחה, או לכל הפחות מיגון לבהירות, ותהיה המצפן שיוביל אותנו לעתיד מבטיח של שלום וביטחון. אך עד כמה שהקמת ועדה היא מעשה הכרחי במדינה דמוקרטית מתפקדת, כדאי מאוד לבחון את הניסיון שצברנו בתחום כדי לדעת למה לצפות – ובעיקר, למה לא.

"מתוך דבקותם בקונספציה ונכונותם לתרץ את היערכות האויב, עלה בידי האויב להטעות ולהפתיע את צה"ל. סיכום הערכת אמ"ן הוסיף להיות 'סבירות נמוכה', ואפילו 'נמוכה מנמוכה' של פתיחת מלחמה... גם לא ניתנה באותו הבוקר הנחיה ברורה לאלוף פיקוד הדרום". את הדברים האלה לא כתב מבקר של אהרן חליוה או נואם בהפגנה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, אלא השופט שמעון אגרנט בדו"ח ועדת החקירה שראה אור פחות משישה חודשים אחרי יום הכיפורים תשל"ד.

דו"ח אגרנט כלל מגוון מסקנות אישיות, אך חברי הוועדה השכילו לראות שרק שינוי עומק בחשיבת הצבא יוכל למנוע מתקפה דומה. לכן הוא הכיל המלצות חשובות, ובראשן גיוון שורות המודיעין, ביזור שירות המודיעין ומינוי יועץ מיוחד לענייני מודיעין.

חמישים שנה לאחר מכן כולם זוכרים שהאחריות למחדל הוטלה על הרמטכ"ל דוד אלעזר ועל אלופים במטה הכללי, אך ביחידות המודיעין עדיין יש ייצוג יתר להרצליה ולהוד־השרון וייצוג חסר לשדרות ולאופקים. לאמ"ן עדיין יש מונופול כמעט מוחלט על הערכות מודיעיניות, ולראשי הממשלה אין יועץ לענייני מודיעין. במילים אחרות: אפילו ועדת אגרנט, אם כל ועדות החקירה, הראשונה לשמה, סמל ומופת ללקיחת אחריות ממלכתית על המחדל ולנכונות לשאת בתוצאות החקירה – אפילו היא לא הצליחה למנוע את האסון הבא, שנגרם בעטיין של סיבות דומות מאוד. למעשה, דו"ח הוועדה שתקום צפוי להיות דומה מדי לדו"ח הוועדה ההיא.

לכן הקמת ועדת חקירה ממלכתית מעוררת סערה כה גדולה. הערך האמיתי שלה הוא בעיקר פרסונלי. לא משנה מי יקים את הוועדה, ואם יעמוד בראשה אהרן ברק או אברהם זרביב. כשהיא תקום, היא תציג מסקנות חשובות לא פחות מאלו של ועדת אגרנט, אבל הקשב הציבורי יתמקד בשאלות מסוג אחד בלבד: בנימין נתניהו אשם? יואב גלנט אשם? רונן בר או חליוה אשמים? הרצי הלוי? מי אשם יותר? על מי ייאסר לכהן בתפקיד ציבורי?

הציבור רוצה לראות מישהו ממקבלי ההחלטות נושא באחריות – בלי ניסוחים מפותלים, בלי להטוטי מילים נוסח "אחריות אינה אשמה", ובלי להמשיך להחזיק בכיסאו. לכן גם ב־1974 התקיימו הפגנות סוערות נגד גולדה מאיר ומשה דיין, אך שהוועדה לא הטילה עליהם אחריות ואף שיבחה את דיין. לכן גם יצחק רבין נמנע מלמנות את דיין למשרת שר בממשלתו הראשונה. מסקנות הוועדה תמיד יעמדו בצל הזעם הציבורי.

הצרה היא שעריפת ראשים מספקת אולי את המרחב שבין תחושת הצדק לתאוות הנקם שלנו, אך היא אינה תחליף לעבודת עומק. קל יותר להפגין נגד ראש הממשלה או ראש שב"כ מאשר לכפות על המערכות תיקון שיחזיק מעמד בעתיד. שינוי מערכתי הוא סיפור ארוך, אפרורי ונטול תהילה. אי אפשר לבנות ממנו הון פוליטי. אבל אם אנו לא רוצים להתעורר לאסון מחריד נוסף שנובע מקונספציה שגויה, מחשיבה מודיעינית אחידה ומשאננות מדינית וצבאית, משהו חייב להשתנות – משהו עמוק יותר מלשלוח בכיר כלשהו הביתה.

עוד בטרם נורתה יריית הפתיחה של מערכת הבחירות, עוד לפני שהחלה סערה ציבורית נוספת על הקמת הוועדה ומינוי חבריה, צריך שיהיה ברור שהוועדה לכל היותר תצביע על הבעיה. בלי שנסכים – כעם, כציבור, כתרבות – ליישם את הפתרון, הדו"ח יישאר טקסט מצמרר שנצטט ממנו בעוד חמישים שנה.

ליאורה לויאן היא העורכת הראשית של הוצאת סלע מאיר