כבר תקופה לא מבוטלת שפייסבוק מטרגט אותי על דף פייסבוק שדי מביך להיות מטורגטים אליו. שמו הוא "חדשות הסרטונים הרשמי", והוא מכיל קטעי וידאו של חרדים ויס"מניקים מתגוששים בהפגנות נגד הגיוס; רילסים של מרדכי דוד אורב לשמאלנים; בני העדה האתיופית שמתעמתים עם שוטרים אחרי רצח ימנו זלקה. הדציבלים של הדף הזה גבוהים. יש בו הרבה עשן, סוסים וצעקות.

מה בדיוק קורה במפגשים האלה, שגורם לאנשים ממגוון כה רחב להגיע אליהם ולחפש חיכוך?

החרדים מרגישים שבשם "נמות ולא נתגייס" מותר להם לשכב על כביש ולצרוח על שוטר ולקרוא לזה מסירות נפש. היס"מניק מרגיש שבשם "שמירת הסדר" מותר לו לבחור בעבודה שדורשת הפעלת כוח על האחר ולקרוא לזה שירות. מרדכי דוד מרגיש שבשם "חשיפת האמת" מותר לו לארוב לאנשים ליד בתיהם, וגם מנהלי הדף מרגישים שמותר לקחת את כל העימותים האלה ולהפיץ אותם לרבים. כל אחד מהם מקבל, בשם האג'נדה שלו, רישיון והצדקה לפרוק דחפים אלימים.

ואני בסוף השרשרת, הכי נוחה עם עצמי מכולם. הרי אני לא חוסמת כביש ולא בוחרת בתפקיד שמזמין עימות. רק יושבת בבית וגוללת את התוכן הזה, מצוידת בתירוץ המושלם של "הרצון לדעת מה קורה". אני צרכנית מצטיינת של אלימות במסווה של זעזוע.

לכולנו יש תורה. לכולנו יש מסגרת שבתוכה הפעולות שלנו מקבלות שם אחר ממה שהן עשויות להיות בלעדיה. מי מנהל את מי בתוך מערכת היחסים הסבוכה הזו?

בספרו "קיצור תולדות האנושות", יובל נח הררי מניח את אחד התיאורים המטרידים ביותר באשר לאבולוציה האנושית. הוא טוען שלא רק האדם ביית את החיטה - גם החיטה בייתה את האדם.

לפני עשרת אלפים שנה הייתה החיטה עשב בר שצמח בפינות שקטות של המזרח התיכון, ואז הגיע האדם וגילה שאפשר לגדל אותה בכמויות. מרגע זה, כותב הררי, החיטה לא שחררה אותו. היא דרשה ממנו להישאר במקום אחד כדי לשמור עליה, לנכש, להשקות, להגן עליה מפני חיות. האדם, שבמשך מאות אלפי שנים נדד בחופשיות והתקיים ממגוון עצום של מקורות מזון, ויתר על כל אלה. גבו התכופף, תזונתו הצטמצמה לאותו גידול יחיד, וחרדה חדשה נכנסה לעולמו - האם ירד גשם? האם יגיע ארבה? האם יהיה מספיק?

מבחינה אבולוציונית, החיטה ניצחה. היא גרמה ליונק חכם לארגן את כל חייו סביב צרכיה. לחיטה כמובן אין מוח ואין תוכניות. אבל הררי שם ספוט על עיקרון קיומי חשוב: לאבולוציה יש היגיון משלה. מה שמועיל להישרדות ולהתפשטות - מתפשט.

גם לתורות, לאידאולוגיות, לתפיסות ולאג'נדות יש אינטרס להתפשט. ככל שתורה או דרך חיים מסוימת מצליחה לגייס יותר אנשים שיחזיקו בה, כך היא שורדת במשך יותר דורות.

במגילת רות בועז מצווה על פועליו: "וגם שֹׁל תשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה". הוא לא רק מקיים את מצוות הלקט שמחייבת את בעל השדה להשאיר לעניים את מה שנשר בלי שייגעו בו, הוא מצווה על פועליו לשלוף בכוונה שיבולים מן העומרים ולהשאיר אותן לרות. בועז לוקח את ההלכה ומעלה אותה למדרגה רוחנית של חסד. מ"מותר להם לקחת" ל"אני דואג שיהיה להם מה לקחת".

כאשר אדם בוחר בתורה מסוימת, שאלת היסוד שצריכה להעסיק אותו היא מי משתמש במי. האם הוא משתמש בתורה כדי לגדול ולהתפתח לאדם שמיטיב עם סביבתו או שהיא זו שמשתמשת בו לשימורה העצמי, כאשר הפיתוי הוא ההזדמנות שהיא מעניקה לו לממש דחפים מודחקים בקונסטלציה לגיטימית.

כך שהשאלה הנכונה היא לא האם אנחנו צודקים, אלא מה הצדק שלנו מוציא מאיתנו. אותה תורה יכולה להוציא תחתיה אנשים במדרגה של חסד עליון או נבלים ברשותה. ומה קל יותר מלדעת שגם אלימותך, גם בוזך, גם הטרלתך וגם הנאתך מסבל האחר - כולם עובדים בשירות התורה שלך?

וזה נכון לפובליציסטים העוקצניים שמשפילים כל שבוע מישהו בשם האמת. וזה נכון לצייצני הטוויטר שקוטלים בשם הצדק. וזה נכון גם לגביי, שצופה בתכנים כאלו ומוצאת שהם מרגשים אותי בדרכים שלא ממש רציתי לבחון.

הקול שיצא מהר סיני בשבועות שינה את העולם. עצם כובדו של הרגע מעלה שאלה שכדאי לשאול פעם בשנה לפחות. לא רק "מה כתוב בתורה" אלא "מה עשינו ממה שכתוב". כל מסגרת אמונית שאנחנו גדלים בתוכה יכולה להיות הדבר הטוב ביותר שקרה לנו: כלי שמרחיב אותנו מעבר לדחפים המיידיים, שמוביל אותנו להיות גרסה טובה יותר של בני אדם. אבל הוא יכול להפוך בקלות לחיטה של הררי, לעשב בר שגילה ביונק החכם שדה פורה להגשמת משאלת ההתפשטות שלו.

אז האם אנחנו משתמשים בתורה, או שמא היא משתמשת בנו?