המאמר שפורסם בניו יורק טיימס, המאשים את חיילי צה"ל, אנשי שירות בתי הסוהר ואחרים באלימות מינית שיטתית כלפי פלסטינים, עד כדי שימוש בכלבים לאינוס עצורים פלסטינים, מציג ללא ספק שיא חדש בדמוניזציה של מדינת ישראל ואי אפשר להיות אדישים כלפיו. ניתן וצריך להגיב עליו בחומרה וצריך להפוך כל אבן כדי לנקוט בצעדים משפטיים כנגד העיתון. ואולם, ההצהרה המשותפת של ראש הממשלה ושר החוץ, בה הודיעו אלה כי בכוונת מדינת ישראל "לתבוע את הניו יורק טיימס" עלולה להתברר כשגיאה שתחזור אלינו כבומרנג.
עוד כתבות בנושא
נתחיל בתמונה הכללית: בארצות הברית, בכלל, ובניו-יורק בפרט, זוכה חופש הביטוי להגנה חוקתית מן המעלה הראשונה, כמעט מעמד קדוש. אין בכך לומר שאין לו חריגים ושאין אפשרות להביא תביעות שעניינן הוצאת לשון הרע. ואולם, כדי לבוא במסגרת החריגים האלה, צריך לעמוד בתנאים שונים. בין השאר, בדומה לישראל, יש הבדל גדול מבחינת עילות התביעה בין לשון הרע על ציבור כללי (כמו "חיילי צה"ל") לבין לשון הרע על יחיד.
אפשר להניח, שלקראת פרסומו של המאמר החמור כנגד ישראל סקרו עורכי הדין של העיתון את המאמר במסרקות של ברזל. אפשר גם להניח, שהיו אלה עורכי דין מהשורה הראשונה בארצות הברית בתחום זה. לא בכדי, הגיב הניו יורק טיימס בשוויון נפש לאיומים של ראש הממשלה ושר החוץ. הם כנראה יודעים למה.
הכי מעניין
ההצהרה שנתנו ראש הממשלה ושר החוץ ללא ספק השיגה תשומת לב תקשורתית. אם זאת ביקשו – להציג תגובה "נחרצת" בפני הציבור בישראל ואולי גם הציבור בעולם – זה ללא ספק הושג בשעות שלאחר ההצהרה. ואולם, תוך זמן קצר לאחר מכן, החלו ברחבי העולם כבר לתמוה, האם יש ממש באיום זה. זו הבעיה באיום שמסתבר שהוא סרק – הוא אולי משיג תגובה מיידית, אבל לטווח ארוך הוא עלול להזיק ולכרסם (עוד) במהימנות שלך. אולי הציבור הישראלי יזכור לחיוב את התגובה הנחרצת, אבל אם לא תוגש אותה תביעה בפועל, הרי שבעוד חודש-חודשיים, יהיה מי שיתמה בעולם מה קרה עם אותה תביעה ישראלית? יתירה מכך, מי שאולי חשש קודם לפעול כנגד ישראל עשוי למצוא חיזוק בעובדה זו ולהגביר את מאמציו. מבחינתו, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
עוד כתבות בנושא
כאשר יוצאים בהצהרות שכאלה - צריך שיהיה משהו ברור ומגובש מאחוריהן. עבודת המטה - לבחון איזה צעדים ניתן לנקוט - צריכה להיעשות לפני ההצהרה ולא אחריה. למעשה, תביעה משפטית היא רק אחת מהצעדים שניתן להעלות על הדעת בנסיבות אלה. יש בה אפילו סיכונים לא מבוטלים: כך, אף שנתבע על הוצאת לשון הרע צריך להראות ש"אמת דיברתי" עדיין קיים סיכון ממשי בעצם ניהול הליכים שכאלה, כגון בחשיפת נהלים, בדיקות ופרוצדורות מבצעיות, ובוודאי במקרה שבו בית משפט (שאינו ישראלי) יכריע לטובת הצד שכנגד.
זה לא אומר שלא צריך לעשות שום דבר. רחוק מכך. לצורך הדיון כאן אניח בצד את המובן מאליו, מבחינתי, שהוא הצורך לברר שאכן לא אירעו אצלנו אירועים חריגים ואם הייתה התנהלות נקודתית פסולה - לטפל בה. אבל כאשר מדברים על התגובה הישראלית, זו צריכה לא רק לבחון את אופציית התביעה. צעדים שונים, גם בתוך ישראל, יכולים וצריכים לעמוד על הפרק, כמו האפשרות לפתוח בחקירה פלילית כאן בגין עבירה של הוצאת לשון הרע על ציבור, כפי שהוצע.
יתירה מכך, ישראל צריכה לנהוג בסיפור מאמר זה כטריגר ולצאת למערכה למול התופעה בכללה, לפיה התקשורת העולמית הופכת לכלי שרת של ארגוני טרור, המזינים אותה במידע ה"מולבן" באמצעות "ארגוני זכויות אדם" מטעם, והתקשורת מצידה שותה בצמאה את המידע כדי להמשיך ולקדם אג'נדה אנטי ישראלית. כל אחד במשולש זה צריך טיפול: ארגוני הטרור, ארגוני זכויות האדם "מטעם" והתקשורת. נדרשים כאן משאבים, חשיבה מחוץ לקופסה, מערכת ארגונית תומכת ו"שיניים" בדמות יכולות משפטיות ואחרות. לעיתים, מי שיעמוד ב"פרונט" יהיה גורם אחר, ולא המדינה הרשמית.
עוד כתבות בנושא
בשורה התחתונה, אם אתה רוצה לתבוע - תתבע, אל תדבר.