נוסטלגיה נדמית כתחום השמור למי שכבר צברו קילומטראז' של חוויות חיים. אבל גם לילדים קטנים יש עבר: אומנם קצר מאוד, אבל ממשי. גם הם יודעים להתגעגע לחפצים, למקומות ולהרגלים, וגם הם חווים את הרצון להיאחז במה שהיה מוכר וידוע, רגע אחרי שנדרשו להמשיך ממנו הלאה.

הסיפור נפתח בפנייה של הביצה אל התרנגולת:

הֲכִי כֵּיף הָיָה בַּבֶּטֶן שֶׁלָּךְ. אֶפְשָׁר לַחְזֹר? לֹא, מְתוּקָה. מָה שֶׁהָיָה הָיָה.

הספר כולו נשען על תבנית חזרתית: אחרי הבקשה לשוב אל הבטן, האפרוחית עורגת לשוב אל הדגירה, אחר כך אל רגע הבקיעה, וכך שוב ושוב היא מבקשת לחזור אל מה שהיה וכבר חלף. בכל פעם עונה לה האם באותו משפט בדיוק: "לא, מתוקה. מה שהיה היה".

הביצה בספר היא תחנה ביולוגית ראשונית, מקום סגור ומגונן, ולכן הבקשה לחזור אל הבטן משעשעת אך גם קולעת מאוד לתודעה ילדית. ילדים אינם זקוקים לעבר ארוך ועשיר כדי להתגעגע. לפעמים די בשלב אחד שנגמר כדי לעורר רצון לשוב אל המקום שהכיל אותם. המשיכה אל העבר אינה רק געגוע אלא גם אתגר רגשי: הקושי לגדול, להתמסר אל הלא־נודע, להסכים להתנסויות חדשות שהגדילה מזמנת.

משפט התגובה הקבוע של התרנגולת־האם, בניסוחו הענייני והפסקני, מכיל שתי תנועות בעת ובעונה אחת. מצד אחד יש בו "לא" ברור ומוחלט, שאינו משתף פעולה עם הפנטזיה לחזור לאחור; מצד שני יש בו "מתוקה", שמציע קרבה רגשית ומכיר ברצון של האפרוחית להתרפק על מה שהיה. זו עמדה הורית שמכילה את המשאלה הילדית לחזור אל הרחם, ובכל זאת לא מתבלבלת ממנה. דווקא הצירוף הזה, של רוך שאינו מוותר וגבול שאינו מתנכר, הוא שמאפשר לאפרוחית להמשיך הלאה.

בסוף הסיפור האפרוחית עצמה נעשית תרנגולת, והאפרוחית שבתוך הביצה פונה אליה באותה שאלה ששאלה היא עצמה בראשית הדרך. מעבר ליופיו של הסיום המעגלי, הסיום הזה מציע אמירה על מעשה החינוך והמסירה ועל האמפתיה ההורית שנבנית מתוך הזיכרון של ההורה את עצמו בשלב הילדי הזה. התשובה של התרנגולת אינה נמסרת, אבל הקורא כבר יודע להשלים אותה בדמיונו: גם בדור הבא, אי אפשר לחזור לביצה.

בפורמט קרטון, איורי צבע רכים ומינימליות טקסטואלית המכוונת לפעוטות בני שנתיים ושלוש, הסיפור מתכלל באופן פשוט, יפה וחכם אחת מן התנועות הגדולות של הילדות: הרצון לחזור אחורה, והצורך הטבעי להמשיך קדימה. לא פחות משזהו סיפור על אפרוחית שחוששת לגדול, זהו סיפור על הורות שמלווה את הצאצא אל השלב הבא בנוכחות יציבה ועקבית שאומרת: אני יודעת שהיה שם טוב. ובכל זאת, החיים קוראים לך הלאה.