בעקבות "שתיקת השמיים", גיליון פרשת בהר־בחוקותי

כי גבהו דרכי מדרכיכם / יוסי חובב

בטורו על פרשת בחוקותי מנסה הרב יצחק גרינברג לעמת בין פסוקי התוכחה ובין ההיסטוריה האנושית. מכיוון שהתוכחה תולה את העונשים בחטאים, היא פותחת פתח לשאלות כמו אילו חטאים יכולים להצדיק טרגדיה נוראה כמו השואה. הרב גרינברג דוחה את המקובל בחלק מהעולם החרדי שהשואה היא תוצאה של חטאי החילון והציונות, שהרי דווקא אלה שהלכו בדרכים אלו ניצלו.

הכיוון שהוא בוחר ללכת הוא "הפקעת" ההיסטוריה מידי שמיים, והעברת האחריות על הגורל האנושי לבני האדם, שכן אנו מצויים בעידן שבו "האל מבקש מבני האדם ליטול אחריות מלאה על הברית". לפי דברי הכותב ניתן לבטל את פרשת בחוקותי, שכן המנגנון הוחלף וההשגחה האלוהית של שכר ועונש איננה רלוונטית היום. בעבר האל העניש את בני אדם על חטאיהם, היום בני אדם מענישים את עצמם.

כדי לאשש את תפיסתו מקשר הכותב בין התפתחות תורה שבעל פה בימי בית שני על ידי בני האדם, לסוגיית השכר והעונש על ידי בני האדם. כל מי שעוסק בתורה שבעל פה מכיר את המתח המתמיד בינה ובין תורה שבכתב, המשמשת בסיס ומקור כוחה. בלי התורה שבכתב אין תורה שבעל פה. ניתן לומר מתוך אנלוגיה זו שהשכר והעונש האלוהיים עוברים דרך מעשי בני האדם, שה' משתמש בהם לעיתים כדי לבטא את כוחו ואת השגחתו. התפיסה שעולה מדברי הרב גרינברג מכילה גם סתירות פנימיות: כיצד ניתן לכתוב שכל האחריות על הגורל האנושי עברה לבני האדם, ועם זאת לכתוב ש"ה' איתנו לאורך כל הדרך"?

שאלת השכר והעונש, ובכללה זעקת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", היא מורכבת. על סוגיות מעין אלה נאמר "האנק דום". אנו מאמינים שיש משמעות למעשי בני האדם, וכי א־לוהים משגיח על העולם ופועל בדרכיו הנסתרות והלא מובנות. "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם".