פרשתנו מפרטת את הייסורים שיהיו מנת חלקו של עם ישראל אם לא ימלא התחייבויותיו במסגרת הברית עם הקב"ה. התוכחה כוללת שכר ועונש: אם העם ישמור את מצוות האל, הוא ייהנה משפע כלכלי ומביטחון קיומי, ויחיה בשלווה בארצו; אך אם יפר את הברית ויעבוד עבודה זרה, הוא ייענש בבצורת וברעב והארץ תיכבש ביד אויב שידכא, יהרוג ויגלה את יושביה.
הנביא ירמיהו התנבא שבשל העבודה הזרה שפשתה בעם והחטאים שבין אדם לחברו, הקב"ה יחריב את המקדש ויגלה את העם מארצו. הסבר זה הפך במשך הדורות לנימוק הרווח לסבלם של היהודים בגלות, כפי שאנו אומרים בתפילת החגים: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו".
לאחר השואה קבעו רבנים חרדים כי הקב"ה הביא אותה עלינו כעונש על חטאינו, בהתאם לפסוקי התוכחה. הרב אלחנן וסרמן, שבעצמו נרצח בידי הנאצים, אמר כי הצלחתם היא עונש משמיים על סגידתם של היהודים לשני סוגים של עבודת אלילים – הלאומיות, כלומר הציונות, והקומוניזם, שיהודים תלו בהם את תקוותיהם לגאולה. לדבריו, בשמיים שילבו את שתי העבודות הזרות הללו בדמות "נציונל־סוציאליזם", כדי להעניש את היהודים על סטייתם מדרך התורה. הרב שך הצהיר כי השואה הייתה עונש משמיים על נטישת המצוות ותופעת החילון. במשך מאות שנים, כך אמר, הקב"ה מנה את העבירות של העם היהודי, עד שהסאה התמלאה.
הכי מעניין
הציונות הצילה
הרוב המוחלט של היהודים סירבו לקבל טענות אלה. אילו חטאים יכולים להצדיק עונש נורא שכזה? האם האל שבחר בעם ישראל מתוך אהבה יכול לחולל עונש של שריפת ילדים בעוון חילול השבת של הוריהם? ייחוס השואה לרצון האל הוא חילול שמו של הקב"ה.

| צילום: איור: מנחם הלברשטט
יצוין כי שיעור הנספים מן החברה החרדית היה גבוה יותר. 95 אחוז מיהודי דנמרק, שהיו חילונים ואף מתבוללים, ניצלו בזכות הסולידריות של שכניהם הלא־יהודים; בדרך זו ניצלו גם יהודים בבולגריה ובאלבניה. נראה כי שיעור התמותה הגבוה של החרדים נגרם גם משום שהיו להם קשרים מועטים מחוץ לקהילתם, וכמעט שום גישה לסייענים לא־יהודים. האדמו"ר מסאטמר ר' יואל טייטלבוים התעקש כי חטא הציונות הוא שהביא לשואה, ואולם דווקא מי שאימצו את הציונות ניצלו, בעוד מי שצייתו לרבנים החרדים ונשארו במזרח אירופה נספו.
בבואנו להתמודד עם שאלות אמוניות נוכח השואה, עלינו להניח בצד את פסוקי התוכחה ולחפש אחר גישות חלופיות בתורה להתמודדות עם אסון. הראשונה שבהן נמצאת בספר איוב. חבריו של איוב טענו כי מקור כל העונשים מאלוהים, ושהם מוצדקים נוכח חטאי האדם. ואולם הקב"ה נוזף בחבריו של איוב שהוקיעו אותו שלא בצדק וחשבו שהוא ראוי לעונש בשל חטאיו.
גם הנביא ישעיהו מציע דרך התמודדות עם אסון. בפרק נג הוא מדבר על עבד ה' המיוסר והסובל בשל חטאי העולם. במילים אחרות, עם ישראל סובל לא מפני שהוא נענש על חטאיו שלו, אלא בשל קיומם של עושי רע בעולם. עבורנו, המודלים התנ"כיים הללו רלוונטיים להבנת השואה הרבה יותר מאשר פסוקי התוכחה.
בידיים שלנו
במהלך השנים גיליתי דרך התמודדות תיאולוגית נוספת. חז"ל, ואחריהם מקובלי צפת, מסבירים כי הקב"ה צמצם את עצמו בעולם והגביל את התערבותו בהיסטוריה, במטרה לקרוא לאנושות, ובפרט לעם ישראל, ליטול אחריות רבה יותר על העולם. במסכת יומא (סט, ב) מתואר כיצד הנביאים השמיטו את תיאורו של ה' כ"גיבור" ו"נורא", לאחר שביתו של ה' חרב ועַמו גורש לגלות. ואולם אז אנשי כנסת הגדולה הבינו כי שתיקתו של ה' בעת שאויבים מחריבים את ביתו, היא היא גבורתו. האל הוא בגדר "גיבור הכובש את יצרו" ונמנע מלהתערב, ובכך מאפשר להתנהגות האנושית לקבוע את תוצאות ההיסטוריה.
בנוגע לחורבן הבית השני, שתיקתם של החכמים כאשר יהודי אחד השפיל בפומבי יהודי אחר בסיפור קמצא ובר קמצא, ההקפדה היתרה על ההלכה שמנעה את פיוסו של הקיסר הרומי, הקנאות שמנעה הגעה להסדר עם האימפריה החזקה בעולם, והמלחמה הפנימית בין הקנאים ובין יתר היהודים – הם שהחלישו את היהודים והביאו למפלה. בספרי "ניצחון החיים" אני טוען כי בשלב השני של הברית – עידן חז"ל – העניק הקב"ה סמכות ואחריות רחבות יותר ליהודים באמצעות התורה שבעל פה, והפיכת מעשיהם למכריעים יותר בקביעת תוצאות ההיסטוריה.
כיום אנו חיים בעידן הברית השלישי, שבו האל מבקש מבני האדם ליטול אחריות מלאה על הברית. השואה היא תולדה של מציאות זו. הנאצים קיבלו לידיהם כוח רב ובחרו להתמקד בהשמדת היהודים, ובעלות הברית נמנעו מלעשות שימוש בכוח שהיה בידיהן כדי לבלום זאת. התוצאה הייתה אסון נורא שהומט על היהודים בידי אדם, לא בידי הקב"ה. לאחר השואה התעורר עם ישראל ונטל לידיו כוח כדי להגן על הקיום היהודי, באמצעות הקמת מדינת ישראל. הודות לכך, מיליוני יהודים ניצלו מרדיפה וקיבלו חיים חדשים וחירות.
ה' איתנו לאורך כל הדרך, אך רק מעשינו יקבעו את גורלנו. רק פעולות אחראיות או בלתי אחראיות, זהירות או פזיזות – הן שיביאו לתוצאות חיוביות או שליליות. עלינו להמשיך לקרוא את פסוקי התוכחה ולזכור שבעבר הקב"ה אכן העניש אותנו באמצעות אסונות, אך כיום האחריות לגורל היהודי מונחת לפתחנו, והקב"ה מבקש מאיתנו לפתח את כוחנו אבל להשתמש בו בתבונה ובאחריות.
אנו מודים לרב ד"ר יצחק גרינברג שעיוניו ליוו אותנו בספר ויקרא, ומקדמים בברכה את פרופ' ישראל רוזנסון, מורה לתנ"ך ונשיא מכללת תלפיות בחולון, שיכתוב על פרשות ספר במדבר
