משהו כמעט בלתי נתפס, מתרחש בצפון הארץ לאחרונה. הפסקת האש שהאש בה לא הפסיקה, וחזבאללה שכמו שלבקת חוגרת כרונית חוזר שוב ושוב, יצרו מציאות הפוכה לחלוטין מהתרחיש המתבקש: הם הביאו שקט.

למרבה הצער, לא מדובר בשקט במובן הטוב של המילה, אלא בשקט של מקומות שננטשו כמעט.

שקט של גני משחקים ריקים. של בתי ספר שלא מצליחים לחזור להיות בתי ספר. של רחובות שפעם היו מלאים ילדים שרוכבים על אופניים, והיום אתה מתהלך בהם והם ריקים. והדבר המטריד ביותר הוא כמה מהר התרגלתי לזה.

לפני שבועות ספורים דיברנו על הצפון בלי הפסקה. היו כתבות, דיונים, ראיונות עם מפונים, תמונות של יישובים ריקים, שאלות קשות על הביטחון ועל העתיד. אבל ככל שהזמן עבר, הצפון התחיל להיעלם מהתודעה הישראלית. ולא, לא כי המצב השתפר.

אין מנוס מלהודות: המלחמה ארוכה מדי בשביל הכותרות, והשגרה שלנו חזקה מכדי לעצור. ואני ממש מבינה את זה. אין דבר מבורך יותר מלחזור להתעסק בילדים, בעבודה, בחיים עצמם.

חזיתות פתוחות

אני מרגישה שהנפש שלנו כבר לא יכולה להחזיק כל כך הרבה חזיתות פתוחות במקביל. יש גבול לכמה חרדה יכול אדם לשאת לפני שהוא מתחיל להקהות את עצמו, כדי להמשיך לתפקד. בייחוד אחרי שנתיים וחצי אינטנסיביות.

אבל התחושה היא שתחת מסווה של הסתגלות, אנחנו מחליקים אט־אט לאדישות. בזמן שרוב המדינה חזרה פחות או יותר לשגרה, יש ילדים בצפון שעוד לא לגמרי חזרו לשום דבר. ילדים שכמו הילדים שלנו, למדו חודשים דרך זום, בין ריצות לממ"ד ובין המלונות או הדירות הזמניות. בין חרדה לאי ודאות.

אבל אצלם זה לא נגמר. עדיין שומעים פיצוצים, עדיין יש מדי פעם אזעקות, כט"במים או חשש לחדירות, מילים שכל כך קיוויתי שלא נצטרך להשתמש בהן כמעט שלוש שנים אחרי שפרצה המלחמה.

אני נוטה לחשוב על ביטחון במונחים של גבולות, טילים, יירוטים וכוחות צבא. אבל אסור לנו לשכוח שעם כל זה, ביטחון לאומי נמדד גם ביכולת של ילד לקום בבוקר לכיתה יציבה. ביכולת של משפחה לדעת שהיא לא חיה על מזוודות חודשים ארוכים. ביכולת של מכולת ביישוב לפעול כרגיל, וביכולת של מקום מגורים לקלוט דיירים חדשים.

לא נראה שהמצב הזה עומד לחזור בקרוב, בחלק מיישובי הצפון.

בתים סגורים. עסקים קמלים. קהילות לא הצליחו להתחיל להשתקם. ביישובים שלמים יש תחושה של אנדרטה בהמתנה ולא מקום שאנשים באמת חיים בו. והפחד שלי הוא שחס ושלום נתרגל גם לזה.

התחושה שלי היא כאילו יש אזורים במדינה שאפשר פשוט להקפיא לתקופה בלתי מוגבלת; כאילו דור של ילדים יכול להעביר שנים מעצבות בתוך כאוס מתמשך בלי שזה יותיר חותם עמוק. לפני המלחמה אולי היה עוד מקום למחשבות כאלה, אבל היום? איך אנחנו עדיין במצב הזה?

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתרגל לערים ריקות. לא אמורים להתרגל לכך שמערכת חינוך פועלת במצב חירום קבוע. שאזרחים חיים חודשים בתחושה שהם פרק צדדי בסיפור הלאומי.

החיים חייבים להמשיך. זו קלישאה לעוסה, אבל ברור שהם ממשיכים ואנחנו עושים ככל יכולתנו להמשיך הכי טוב והכי חזק.

ובל נשכח שכרגע איכשהו יש פה קצת שגרה, אבל גם אצלנו היא בלתי יציבה, במעין עירבון מוגבל לא ידוע ולא ודאי. ובכל זאת, האיום עלינו לא מתממש, ולכן אנחנו מעדיפים את השגרה על פני המחשבה על האיומים. זו פריבילגיה שאין לצפון.

אני מרגישה שכחלק מהמאמץ הלאומי לחוסן ולביטחון אנחנו צריכים לנהוג באחריות. לזכור שהצפון איננו רק קו גבול על מפה. הוא בתים. ילדים. מורים. בתי עסק. חיים שלמים שנמצאים במעין השהיה לא ברורה.

אם לא נדע להילחם על השגרה הזו, בכל חלקי הארץ, אנחנו עלולים לגלות שהנזק העמוק ביותר של המלחמה הוא במה שנשחק לאט מבפנים.

צמיחה דרומית

בדרום, שספג את המכה האיומה ביותר בתחילת המלחמה. ניכרים יותר ויותר סימנים של חיים. משפחות חוזרות. משפחות חדשות מצטרפות. קהילות בוחרות להיבנות מחדש דווקא היכן שניסו לשבור אותן. ברור שהכאב עצום ועוד יימשך שנים ארוכות, אבל גם בו יש צמיחה ותנועה של שיקום, של שייכות, של החלטה עיקשת לא לוותר על הבית.

ולכן הפער מול הצפון כל כך מטלטל אותי.

כי אני מסתכלת על הדרום ורואה איך עם כל האובדן והטראומה - הרי גם שם לא הכול לגמרי יציב - עדיין יש מאבק עיקש על החיים עצמם. על חזרה לשגרה, על בנייה, על עתיד.

הלוואי שנראה גם בצפון את מקומות התיירות נפתחים מחדש במלוא הדרם. הלוואי שנראה ילדים חוזרים לרוץ ברחובות. הלוואי שמשפחות לא רק ישובו, אלא גם יבחרו להצטרף. הלוואי שהצפון לא יהפוך לאזור שמדברים עליו רק בהקשר של איום ביטחוני, אלא יהיה שוב מקום של חיים.

הניצחון האמיתי יימדד לא רק ביכולת שלנו להכות באויבים אלא גם ביכולת שלנו לגרום לכולם פה בארץ לרצות להישאר, לבנות, להאמין, להכות שורש. והלוואי שנדע לדרוש את זה גם בשביל הצפון, בהבנה שזה חלק מהמאבק על דמותה של המדינה כולה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il