אתמול (רביעי) בביקור בבסיס שא-נור בצפון השומרון, הרמטכ"ל זיהה לוחם סדיר עם פאץ' "משיח" על הכתף והעיר למפקדים על כך. מכאן הדרך הייתה סלולה. מח"ט הנח"ל שפט את כולם: החייל ל-30 ימי מחבוש, מפקד המחלקה ל-14 ימי מחבוש על תנאי, מפקד הפלוגה ננזף ומפקד הגדוד קיבל הערה פיקודית.
עוד כתבות בנושא
אז אחרי שפאץ' "משיח" זיכה לוחם בחודש מחבוש, וחולצת בטן הובילה לקנס לחיילת, אולי הגיע הזמן לעצור רגע, להפסיק עם הרגישות המוגזמת בציבור והעיסוק של התקשורת בכל הקשור לענישה ומשמעת, ולחזור לעסוק במה שבאמת קובע את כשירות הצבא, מקצועיות ובטיחות חיילינו והתושבים.
שלא ישתמע לא נכון: צריך לטפל בפאצ'ים, ובנראות של לוחמינו. מישהו חייב לעצור את קולקציית המדים שיש היום בזרוע היבשה, שנעה על כל גווני הירוק (וגם האפור והחום), הסוגים השונים והתוספות של אחד מביא מהבית. יש לדרוש אחידות ועמידה בפקודות האלה.
הכי מעניין
אבל כאן, הסיפור הזה הוא לא באמת על הפאץ' – כן או לא. הוא על משהו עמוק יותר: על השינוי והפער בין ההצהרות של הרמטכ"ל בשנה האחרונה והמחיר שזה גובה משרשרת הפיקוד.
פאצ' משיח | צילום: מאתר מכירת פאצ'ים
ב־10 במרץ 2025, פחות משבוע אחרי כניסתו לתפקיד, הרמטכ"ל רב־אלוף אייל זמיר אמר בצורה מפורשת לסגל הפיקוד הבכיר: "אני לא מתכוון לתלוש פאץ' מאף חייל. זה לא התפקיד שלי - זה התפקיד שלכם". הוא אפילו הדגיש בפני הסגל: "אתם גם לא רוצים שאני אתעסק בזה".
זו הייתה אמירה ברורה: האחריות על המשמעת ונראות הלוחמים נתונה בידי המפקדים בשטח. אלא שמאז, משהו השתנה.
בכנס מפקדים בכירים שנערך לפני שלושה שבועות, זמיר כבר הציג קו אחר לגמרי. הוא הניף פאץ' "משיח" בפני המפקדים ושאל: "ככה אתם רוצים את הצבא שלנו? זה מרד ערכי בצה"ל", ודרש מהם להתחיל לפעול.
אתמול, בביקור בבסיס שא-נור בצפון השומרון, השאלה הפכה למעשה וכאן הבעיה האמיתית.
כשמפקד בכיר "מדלג" מעל כל שרשרת הפיקוד, ומתערב באירוע נקודתי כזה, גם אם דרך "הערה", הוא משדר לכל שרשרת הפיקוד מסר ברור: אני לא סומך על שיקול הדעת שלכם.
בצבא יש אימרה ידועה: בשטח, המפקד הוא הרמטכ"ל. המ"כ, המ"מ, המ"פ, המג"ד, הם שנמצאים יום יום עם החיילים בכל הסיטואציות ומכירים אותם לעומק: מי עבר מה, מי מתפקד איך, ואיפה נכון להשקיע את האנרגיה הפיקודית בכל רגע נתון.
גדוד שיצא לפני שבועיים מלבנון ונכנס לקו בצפון השומרון לא נמצא במצב שגרה. המפקדים שם בונים מחדש כשירות, מקצועית, נפשית, פיזית וערכית. הם קובעים סדרי עדיפויות. והם יודעים היטב שאי אפשר לטפל בהכול במקביל.
יכול להיות שהמפקדים ראו את הפאץ'. יכול להיות שהם בחרו, במודע, לא להפוך אותו לנושא עכשיו. לא כי זה לא חשוב, אלא כי יש דברים דחופים יותר, כי בסיטואציה הנוכחית, זה לא נכון פיקודית להתעקש עם החייל דווקא על זה. ואז מגיע הרמטכ"ל, ומשנה להם את סדר העדיפויות בבת אחת. בלי הקשר. בלי היכרות. בלי התמונה המלאה.
ככה לא בונים פיקוד. ככה מחלישים אותו.
יש פקודות בצה"ל, אבל השאלה האמיתית היא לא מה כתוב, אלא על מה בוחרים להילחם. תשומת לב על דבר אחד, באה על חשבון הקשב לדבר אחר. כשמפקד בשטח מחליט להשקיע זמן בלימוד מודיעין, באימון מקצועי או בעיבוד החוויות, זה בא על חשבון משהו אחר. תמיד. כשכופים עליו מלמעלה לעסוק דווקא בנראות ובפאצ'ים, זו כבר לא רק הערה. זו התערבות בסדרי הפיקוד.
הלוחם הכי טוב שהכרתי במילואים, מקצועית, חברתית, פיזית ומורלית, הסתובב עם פאצ'ים מכל הסוגים. באמת מכל הסוגים. ועדיין, היה ברור לכולם שלהיכנס איתו לפינה הזאת זה פשוט לא שווה את המחיר, ולא נכון מול ומול שאר הפלוגה. אם תבחר לחנך – תאבד לוחם.
ולפעמים יש גם דברים שלא רואים מבחוץ. אולי אותו חייל היה בקרב קשה לפני שבוע. אולי הפאץ', בעייתי ככל שיהיה, הוא מה שמחזיק אותו יציב. מפקד שמכיר את האנשים שלו יודע לשקלל גם את זה. וכשהרמטכ"ל מעיר על נראות, גם אם בעקיפין, הוא לא רק מטפל בפאץ', הוא מוחק, הלכה למעשה, את שיקול הדעת של המפקדים שמתחתיו. הוא משדר למפקדים שדעתם לא רלוונטית, וגם מראה קצת פאניקה, וייתכן שגם ניתוק. מדובר בגדוד שסיים מספר שבועות של לחימה בלבנון אחרי יותר משנתיים בעזה. אין לנו פריבילגיה לאבד חיילים בשביל עניין משמעתי כזה, שהיה אפשר לסכם בשעות ביציאה.
עוד כתבות בנושא
ואם מישהו עדיין חושב שמדובר רק ב"הערה", שינסה לדמיין מצב שבו מח"ט בוחר לא לפעול אחרי שהרמטכ"ל סימן אירוע. זה לא יקרה.
איזה מסר זה מעביר לשאר צה"ל? קודם כל, אין פאצ׳ים יותר. הרמטכ"ל בחר שעיר לעזאזל בעזרת פטיש 5 קילו, ואף אחד לא רוצה להיות הבא שחוטף. שנית, המפקדים מבינים שסדר העדיפויות שלהם לא משנה ויכול להתבטל בהינף יד. שלוש - מעכשיו, כל החיילים יתחבאו כשהרמטכ"ל יגיע לביקור ביחידה. לא בטוח שהרווח עולה על ההפסד
בסוף, זה לא סיפור על המילה שבפאץ'. זה סיפור על אמון ועל סמכות. על השאלה איך מחנכים מפקדים לעצמאות, ללקיחת אחריות ולשיקול דעת. וככה, מצער לומר, לא מצמיחים מפקדים טובים.