ממש עכשיו, ברגעים אלו, כשהטור הזה מגולגל בתוך העיתון, מחולק ברחבי הארץ ונמכר בדוכנים ליד זרי הפרחים לשבת, ברגעים אלו ממש חל יום ירושלים. שישו וגילו. בשבילי, ירושלים היא המובן מאליו. מה לעשות. נולדתי בה, חייתי בה כל חיי, למדתי בישיבות ירושלמיות, הכרתי את שולי אשתי בירושלים, התחתנו בה, הקמנו בה משפחה ואנחנו גרים בלב ליבה עד עצם היום הזה. ירושלים היא המקום שלי בעולם. היא השגרה, הפקקים, האין־חניה, הלילות הקרים, העליות התלולות והגיוון האנושי. ירושלים היא החיים עצמם. היא היומיום.

אני לא תמיד זוכר שאני בן העיר הזו וגם לא תמיד מרגיש בר מזל בגלל זה. פעם שמעתי מישהו אומר, ״אני מתגעגע לירושלים גם כשאני בירושלים״, וכולם מסביב עצמו עיניים ואמרו פשששש, איזה דיבור יפה זה, להתגעגע לירושלים בירושלים! אבל אני עד עצם הרגע הזה לא ממש מבין את מה שהבחור ההוא אמר. כי אף פעם לא התגעגעתי לירושלים בירושלים. אני פשוט חי בה. געגוע אני מרגיש אליה לעיתים רחוקות, בימים שאני יורד לעבוד בתל־אביב. רק אז, לעת ערב מתעורר בי איזה געגוע עדין־עדין לעיר שלי שבליבה חומה. חוץ מזה, ירושלים היא בשבילי העובדה המוגמרת. היא תמיד שם. הבית, השוק והלב.

אני זוכר נגיד שבישיבה היו המון בחורים שאינם ירושלמים. היו בחורים מבני־ברק ופתח־תקווה ובית־שמש ובלגיה ולונדון וניו־יורק וארגנטינה ומקסיקו. היו אפילו אחד מאוסטרליה ושני אחים מאמסטרדם ובחור אחד גבוה ממילאנו. ולא נדרש מאמץ מיוחד לזהות מי ירושלמי ומי לא. הירושלמים היו טבעיים יותר, זורמים יותר, מחוספסים יותר ונלהבים פחות. היה בהם איזה שקט פנימי. איזו הבנת מציאות אחרת. מורכבת יותר, פתוחה יותר, הייתי אומר אפילו ליברלית יותר.

בשעת כתיבת הטור הזה, קבוצת הכדורגל בית״ר ירושלים נמצאת במרחק נגיעה מאליפות היסטורית. בשעה שאתם קוראים את המילים האלו משחק העונה נגד מובילת הטבלה הפועל באר־שבע כבר נגמר והתוצאה ידועה, ועדיין אני מרגיש שזה זמן מתאים לכתוב סוף־סוף משהו על בית״ר ירושלים. אני לא טיפוס של כדורגל או של כדורסל, ולא רק שאני לא טיפוס כזה, אני מוצא את עצמי יותר מדי פעמים בשגרת חיי מספר ומסביר את זה, כנראה כי סביבי רוב הגברים הם דווקא כן טיפוסים כאלה.

זה לא שאני בור גמור שמתנזר לחלוטין מהתעניינות בספורט, ממש לא. דווקא יש לי איזה מושג תמידי מה קורה. לא ברמת הפרטים והשמות, הנקודות והתוצאות, אבל כן מבט־על, תמונה כללית. בטח ובטח בספורט המקומי, בטח ובטח בקורותיה של הקבוצה בצהוב־שחור. חבריי הטובים ביותר הם אוהדי ספורט מושבעים, ואם אני לא רוצה לאבד את החברות איתם אני כן צריך להחזיק באמתחתי מושג או שניים לרפואה.

בחודש האחרון הדיבור הנרגש הוא שאולי־אולי, יש סיכוי לאליפות. ששש... עדיף לא לומר בקול, שלא להביא את המנחוס חלילה. ועדיין. אולי־אולי. קשה להסתיר את ההתרגשות. מרגישים אותה ברחבי העיר. מריחים אותה בין הבסטות של השוק. רואים אותה מרחפת מעל ראשי בחורי הישיבה בקיוסקים שבפאתי השכונות. וזה מזכיר לי סיפור נחמד לסיום.

בפעם האחרונה שבית״ר לקחה אליפות, אי אז בעונת 2007/2008, אחי הקטן נעם בדיוק סיים תלמוד תורה והלך להיבחן בישיבה קטנה. ילד בן 14 נכנס בהתרגשות בשערי אחת הישיבות בשכונת בית וגן. המבחן נקבע לשבע וחצי, אבל עוד לפני כן המשגיח קיבל את פניו ואת פני חבריו ועשה להם סיור ברחבי הישיבה, שהייתה משום מה ריקה מנפש חיה. האוכל בחדר האוכל נותר מיותם, ובבית המדרש ישבו בחורים מעטים, שארית הפליטה, שעסקו בתורה בשקט. המשגיח התקשה למצוא הסברים לאח שלי ולחבריו, והם עזבו אחרי המבחן כלעומת שבאו. רק כשעלו לאוטובוס שדהר ברחובות העיר הם הבחינו בתכונה רבתי. העיר הייתה צבועה בצהוב, מכל עבר התנופפו צעיפים צהובים וצפירות התלהבות ניסרו את הלילה. בית״ר לקחה אליפות. אחי נעם לא זוכר אם הוא התקבל בסוף לישיבה ההיא, אבל כן זוכר היטב שהוא הפך באותו הערב לאוהד הקבוצה מהבירה.

מה אגיד, הלוואי. מגיעה לעיר הדואבת הזו קצת שמחה. לתושבים הנדירים שלה, לחברים שלי ולאח שלי נעם, שאם יקרא את הטור הזה הוא מן הסתם יגיד לי שאני מביא מנחוס. אז ששש... לא אמרתי כלום.