גם בל"ג בעומר השנה ניצלו כותבי הפלסתר של השמאל הישראלי את פולמוס בר כוכבא. תחת אצטלה אקדמית, הם מציגים אותו כגורם מזיק וקיצוני ואת רבי עקיבא כפנאט משיחי. הנרטיב קבוע: "אזהרה מפני קולות האמוציה המנצחים את השכל". אך ההיסטוריוגרפיה הזו – מיהושפט הרכבי ועד ימינו – שגויה בבסיסה. יש הבדל תהומי בין מנהיג שנכשל לבין קנאי שגרם לכישלון מרצונו.
עוד כתבות בנושא
בשנת 132 ביקש אדריאנוס הקיסר להקים על חורבות ירושלים את "איליה קפיטולינה" ולבנות מקדש ליופיטר על הר הבית. השאלה שעמדה בפני בר כוכבא ורבי עקיבא לא הייתה "האם לנצח את האימפריה", אלא האם להשלים עם קבורת הרעיון של שיבת ציון.
בר כוכבא לא היה חולם בהקיץ. הוא גדל באזור חברון הקשוח, מקום שבו חלשים נדרסו. במסמכיו הגדיר עצמו כ"נשיא על ישראל" – מונח מדיני וסקולרי, לא אפוקליפטי. גם רבי עקיבא, שראה את חורבן הבית בנערותו, לא היה פנאט עיוור. הוא זיהה בבר כוכבא אדם המשלב חזון ופרקטיקה, שהציג תוכנית אופרטיבית מרשימה: לוגיסטיקה, מחסני נשק ומטרות טריטוריאליות מוגדרות. מול שלושה לגיונות מוחלשים שהוצבו באזור באותה עת, ההחלטה לצאת למאבק הייתה סבירה לחלוטין במונחים של המאה השנייה.
הכי מעניין
המגילות מוכיחות שבר כוכבא לא ניהל "מרד", אלא ממשל. הוא החכיר קרקעות בחוזים כתובים, גבה מיסים, הנהיג גיוס חובה וניהל סכסוכי קניין. זו הייתה אוטונומיה דה-פקטו.
מטבע מתקופת מרד בר־כוכבא. בצידו האחד: לולב, אתרוג, והכיתוב "לחרות ירושלם". בצידו השני: חזית המקדש, ארון הברית בתוכו וכוכב מעליו. | צילום: CNG
ההכנות היו שקטות ומתוכננות: חרשי מתכת יהודים ייצרו בכוונה נשק פגום עבור הרומאים, קיבלו אותו חזרה ל"תיקון" ואגרו אותו במחילות מסתור. עוצמת המרד הכתה ברומאים בתדהמה. הלגיון ה-22 הושמד ככל הנראה לחלוטין, והקיסר נאלץ לשלוח ליהודה כשליש מכלל הצבא הרומאי – 12 לגיונות בפיקודו של יוליוס סוורוס, הטקטיקן הטוב ביותר באימפריה.
רומא ניצחה לא בגלל שבר כוכבא היה מוטרף, אלא בגלל שסוורוס נקט במלחמת שחיקה והרעבה, ובגלל מזל היסטורי: שאר גבולות האימפריה היו שקטים, מה שאיפשר לאדריאנוס להפנות את כל כוחו לדיכוי המרד ביהודה.
הוגי הדעות של השמאל נוטים לראות בכל נרטיב לאומי "פרקטיקה פוליטית" שנועדה לשרת אינטרסים, ומפספסים את העובדות. הפפירוסים, המחילות וארבעת המינים שנשלחו לחיילים בחזית אינם "נרטיב" – הם עדות חומרית לבני אדם שביקשו לחיות בריבונות ובכבוד.
חז"ל לא ביקרו את עצם המרד, אלא את הפילוג הפנימי ("לא נהגו כבוד זה בזה"). זהו לקח ארגוני על חשיבות הלכידות, לא קריאה להכנעה פסיבית. בר כוכבא לא ייצג את "כישלון הריבונות", אלא ניסיון ריבונות שנכשל בשל נסיבות היסטוריות אכזריות.
עוד כתבות בנושא
אסור להתבלבל בין לקח היסטורי לגיטימי על אחדות, לבין מסקנה פוליטית המבקשת לעקר כל ניסיון להגנה עצמית. שנתיים וחצי של עמידה מול שליש מהצבא הרומי אינן עדות לשיגעון, אלא לבני אדם שלא ראו דרך אחרת לחיות בכבוד. אפשר ואף חובה לכבד את זה, ולא לתת לאיש להפוך את ההיסטוריה שלנו לכלי שרת של פחד דידקטי.