לא רבות ידוע עליו, אך בין אסון מירון הראשון ב-1911 לבין השני ב-2021, קיים אסון מירון נוסף, ב- 1976, שהיה נורא לא פחות, והתחולל ביום הילולת רבי שמעון בר יוחאי, על סף ההגעה למקום הקדוש. תאונת דרכים מהקשות שידעה הארץ שגבתה 13 קורבנות ובהם סבא שלי, הרב מרדכי סעדה, שהיה רבה של יהדות ביזרטה שבתוניסיה ובן לרבניה מדורי דורות.
סיפור טראגי של הסעת 200 איש ובהם סבי, בטיולית, ספק אוטובוס ספק משאית, ורכב מסוכן, שכבר ב- 1961, המליצה וועדה של משרד התחבורה על צמצום מספר המשאיות שמסיעות נוסעים
הטענה היא שגודש זה הוא תוצר של הסעות מאורגנות מעין אלו להר משנות החמישים ואילך, שנבעו מרצון ליצור מפגן המונים של עוצמה רוחנית ופוליטית על ההר. על אף הסכנה הטמונה בדבר, ועל אף שגם בארץ בעצם, בתקופת היישוב, ולא רק בארצות הגולה, התקיימה ההילולה בלא כל קשר לעליה לקברו של הצדיק.
עוד כתבות בנושא
כאז כעכשיו, הגודש התחבורתי בדרך להילולה וגם בהר עצמו, הוא מהמפורסמות. כך למשל, בשנת 2023 נמכרו 150 אלף כרטיסים לעליה להר, שהיו כרטיסי אוטובוס למעשה. וכדי להתמודד עם המלצות הוועדה לאסון מירון ב- 2021, הוחלט כי הפתרון לכאורה לפוטנציאל הנפיץ במספר כרטיסים כה רב, יהיה פיזור רוכשיהם במתחמי הדלקה ותפילה שנוספו לצד הקיימים, מה שבכל זאת לא הפחית את מספרם.
לא בכדי נשמעת השנה טענה, לפיה, קבוצות מאורגנות מקבלות העדפה בהילולה. וזאת, ביכולתן להזמין מראש מקומות באוטובוסים פרטיים, כך שיש להן גישה נוחה יותר להר. לעומתן, משתתפים פרטיים תלויים בזמינות התחבורה הציבורית או בשאטלים מהחניונים. אבל אסון מירון האחרון שנספו בו 45 גברים וילדים, ונפצעו 102 בני אדם, עדיין מלמד כמה הרה אסון הוא מיקום מאות אלפים כך בהר. כמו גם ריבוי תאונות הדרכים בדרך למירון ובחזרה ממנה.
הכי מעניין
העובדה הזאת, לאור היות ההילולה מידי שנה האירוע התחבורתי המורכב ביותר בארץ, 1000 אוטובוסים מרחבי המדינה אליה, וגם היקר ביותר, כשהתקציב לקיומה, נאמד ב- 80 מיליון שקל, צריכה לעלות לסדר היום. ויש לשאול בפיכחון לב, למה זה צריך להיות כך בכלל.
בין נר לבין להבת מדורה
הכול מתחיל ונגמר באש. כבר חוקר ההלכה היהודית יחזקאל ליכטנשטיין, כמו גם מגדולי חוקרי יהדות תוניסיה, אברהם הטל, הבחינו בין שתי מסורות של הילולת הרשב"י. האחת, המוקדמת של יהדות תוניסיה, עוד מתקופת גירוש ספרד ועוד לפני שהחלו לציינה בארץ, ראתה כבר מאות בשנים באש המציינת את זכרו של רבי שמעון, אור של התעלות מיסטית המחברת בין הקיים לנשגב, כמו בהתכה של אש. מדליקים אותו בנרות אישיים "קנדיל" (נר שמן) ומשפחתיים בסעודות הודייה ובבתי כנסת. כדי להודות על הטוב ולייחל לו הלאה, וללא כל קשר לעלייה לקברו של רשב"י.
לעומתה, מסורת החסידות, שהתפתחה בארץ רק מהמאות ה- 16 ואילך, בהשפעת תלמידיו של האר"י הקדוש, מבקשת להתחבר באמצעות האש, מדורות הענק מתחמי ההדלקה לנשמת הצדיק ממש ולבקש ממנו בקשות. כך, בעליה לקברו, בריקודי אלפים, אש ותימרות עשן. וכל המרבה לקבץ יותר סביבו במתחמי ההדלקה, הרי זה משובח, וגם פוליטי.
ההדלקה המסורתית במירון | צילום: דוד כהן פלאש 90
עם זאת, דומה שמסורת ההילולה המוקדמת תואמת יותר לסיפור חיו של הרשב"י. תנא שמעלותיו הרוחניות נבעו מדבקותו בתורה וחי בתקופת הרומאים. על פי המסורת מאימתם התחבאו הוא ובנו במערה במשך 12 שנתה ולמדו תורה. תוך שהשניים מתקיימים ממעין מים ומעץ חרובים שנבראו בעבורם. בצאתם ממנה, התאכזב רבי שמעון מכך שלא כל העולם נוהג כמוהו ולומד תורה וכילה בזעם של אש את מה שנקרה בדרכו. האל לא אהב זאת והחזירו למערה לשנה נוספת לבצע תיקון. כך יצא רבי שמעון מהמערה אדם חדש המשלב בין גשמי לרוחני.
במאמר מוסגר, נציין גם כי הרמב"ם התנגד לעלייה לקברי צדיקים, וכתב כי נפשם אינה בקברם. ואמנם, ישנה מסורת עליה לרגל "זיארה", לבית הכנסת אלגריבה, באי ג'רבה שבתוניסיה במהלך ההילולה הזאת. אך הוא לא היה נחלת כולם, בהיות האי מרוחק, נזקף בעיקר לאמונה לפיה בית הכנסת מכיל אבן מבית המקדש, ולא פחות מכך, נזקף למיתוס הקדושה שחוותה במקום נס.
הטיולים למירון תפסו תאוצה משנות החמישים והשישים, ומסיבות פוליטיות
במיוחד, וחתרו תחת הדפוס הזה. בשנים אלו הגיעו לישראל מאות אלפי עולים חדשים, בעיקר מצפון אפריקה והמזרח התיכון. רבים מהם היו בעלי זיקה דתית חזקה, והמדינה ראתה חשיבות בעידוד השתתפותם באירועים כמו ההילולה. מפא"י החילונית ניסתה באמצעות תמיכה באירועים דתיים גדולים מעין אלו לאזן בין דת למדינה ולשמור על קשר עם הציבור הדתי והחרדי. כמו גם על יחסים טובים עם המפלגות הדתיות. ואלו, כמו המפד"ל ואגודת ישראל, פעלו לקידומם כחלק מהשפעתן הפוליטית. כהזדמנות להפגין כוח והשפעה על סדר היום הציבורי.
אז מי לא יקפוץ על ההזדמנות לנסוע? אז כעכשיו, ועל אחת כמה וכמה, כשעבדת קשות למחייתך, והמשכת בכל זאת להיות רב קהילת יוצאי תוניסיה בעיר מגורייך, ואדם מאמין. ומישהו מציע לך טיול מסובסד לצדיק מכל, לא תסע?
והוא נסע. הטיול יצא בארבע טיוליות. נהג הטיולית הראשונה איבד שליטה על ההגה במבואות טבריה. וזאת לאחר שלא ציית לתמרורים ועצר לבדיקת הבלמים. הטיולית התחילה להתהפך. בטיולית הזאת היו סבי וסבתי.
הרבי מתולדות־אהרן בהדלקה במירון, ל"ג בעומר תשע"ט. | צילום: דוד כהן, פלאש 90
חזרה למסורת מוקדמת ועידכונה
סבא שלי, בן ה- 68, לא היה צריך למות כך, אחרי כל מה שעבר בחייו, שורד שואה מתוניסיה שעלה לארץ בשן ובעין, בחסות מבצע של המוסד לחילוץ שארית יהודי עיר הנמל ביזרטה בארץ זו.
מן הראוי שהטקס הזה ישנה שוב את אופיו, ויחזור לגלגולו הקודם. הכוונה היא למתכונת המשפחתית, והקהילתית של ההילולה מיסודה של יהדות תוניסיה. כדי לחזור להתמקד דרך האור בהכרת הטוב, בעשייתו. ברצון למצוא את הנשגב גם בקיום היום יומי, ולהמשיכו הלאה. הרי רבנים מקומיים כדי לקיים טקסים כאלו - לא חסר. וכפי שחג השבועות התחיל לפנות לקהל רחב יותר באמצעות תיקוני ליל השבועות וחגיגת חג האסיף, אולי כדאי להתמקד בכל הילולה כזו בביטוים פלורליסטיים מגוונים. כמו אותן הנרות. להאיר דרכן עוד דרך לשלב בין הגשמי לרוחני, כמו מעשרות לנצרכים, טיפוח הארץ, כהכנה לקראת חג השבועות, חג מתן תורה וביכורים, ועוד כהנה רעיונות ברוח הימים הללו.
אביבה זרקה היא דוקטור לספרות. את המאמר היא כתבה כחלק מתחקיר לסרט דוקו על סבה, הרב מרדכי סעדה.