לפני כמה שנים השתתפתי באיזו תוכנית מנהיגות שווה. היינו קבוצה של עשרים משתתפים ומשתתפות, וכמו שקורה בתוכנית כאלה בדרך כלל, התאספנו בשיטת "אחד מכל סוג": ימני, שמאלני, ימני ערכי, שמאלני ציוני, דתייה־לייט, שמאלנית אנטי־ציונית, חרדי מודרני, אתיופית, דתייה אולטרה־דוסית, רפורמי, מישהי ממוצא רוסי, מישהו ממוצא מסורתי מזרחי, וכן על זה הדרך. על אף השוני הרב בינינו היה גם מכנה משותף: כולנו עסקנו בדרך כזו או אחרת בתרבות. אמן פלסטי, משוררת, מאיירת, תסריטאי, רקדנית, במאית, סטנדאפיסט, עיתונאי תרבות, פודקאסטר, מוזיקאית.

אני אוהב חדרים כאלה. חדרים שיש בהם איזה מיקרו־קוסמוס של הישראליות במבט־על שלה. חדרים שמזמנים הזדמנויות מרתקות של שיחה ושל היכרות עם מי שלא בהכרח תפגוש ביומיום. בשלב מסוים בתוכנית, כל אחד מהמשתתפים בנה יום שבו הוא לקח את הקבוצה למסע היכרות תמציתי עם העולם או המגזר שבא ממנו. לא היכרות שטחית אלא כזו שחושפת אתגרים פנים־מגזריים ותהליכי התפתחות לטוב ולמוטב. למשל, ביום שארגנתי על החברה החרדית, היה לי חשוב להביא מתוכה קולות מורכבים, אותנטיים כמובן, אבל גם כאלה שיש להם מבט ביקורתי בבחינת ״נאמנים פצעי אוהב״.

הלוא רק ככה יכולה לקרות היכרות אמיתית, רק כאשר מוכנים לחשוף חולשות. אם מישהו חושב שאחרי סיור צ׳ולנטיות בבני־ברק או טיול בקסבה של מאה שערים הוא מכיר חרדים - צר לי לבשר לו שממש לא. החיים החרדיים קורים באינספור מקומות אחרים, והנושאים הבוערים והקריטיים לעתיד החברה הישראלית (והחרדית) לא קורים על צלחת צ׳ולנט ולא במרתפי הפשקוולים של יואליש קרויס.

מה שרציתי לומר הוא שכחרדי, היה לי חשוב להביא קול חרדי שכולל בתוכו גם ביקורת עצמית. כך קרה גם ביום שבו יצאנו להיכרות עם המגזר הדתי לאומי. החברים הדתיים בקבוצה חשפו ושיתפו באומץ מורכבויות שלהם עם מגמות בעייתיות בקרב הנוער ומתוך החיים באזורי ה״חיכוך״. גם כשביקרנו בירוחם בהיכרות עם ההצעה המזרחית־מסורתית נשמעו קולות שעסקו כל הזמן בבירור עצמי. באיך אפשר לייעל ולהתייעל, בנקודות התורפה והחיסרון. הרי למי אין כאלה?

אבל אז הגיע היום שהוגדר כיום היכרות עם החברה החילונית. נסענו לתל־אביב (נו מה), ושם נפגשנו בבוקר לשיחה מרתקת עם איזה יזם תרבות נחמד ואחר כך המשכנו לפאנל עם חברת מועצה מעיריית תל־אביב, פרופסור כלשהו ופעילה חברתית מקהילת הלהט״ב. ציפינו לאיזה חשבון נפש חילוני פנים־מגזרי, אך קרה דווקא הדבר ההפוך. חברי הפאנל עסקו אך ורק בביקורת כלפי חוץ. כלפי חברי מועצה מש״ס, כלפי תופעות של כפייה דתית במרחב וכלפי הפשיזם הגואה מכל עבר.

האמת היא שזה לא ממש היה מפתיע. ויש לכך סיבות רבות שאין להן מקום בטור של 700 מילה. למה נזכרתי בכל זה? כי בליל אמש צפיתי בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה. אני כבר בא מוכן לצפייה בטקסים מעין אלה, מכיר את הלך הרוח ויכול ללמד את צ׳אט ג׳יפיטי מה יהיה תוכן הנאומים של הזוכים. ובכל זאת, זו תעשייה שאני חלק ממנה, אני עובד בה ומכיר חלק מהנפשות הפועלות. זאת לצד היותי צרכן בלתי נלאה של תרבות ישראלית, ובעד להרעיף עליה הון עתק של תקציבים ולהסיר ממנה כל חסם וצנזורה.

אז פתחתי בירה וישבתי לצפות בטקס. החזקתי אצבעות ל"שבאבניקים", שהיו מועמדים בכמה קטגוריות. ואז הגיע השלב שבו הכריזו על פרס מפעל חיים לחמישייה הקאמרית. מה שמגיע מגיע. לבמה עלו שחקני החמישייה, כותביה ויוצריה, ולנגד עיני הצופים נעמדה חבורת גברים (וקרן מור אחת) בני אותו הגיל פחות או יותר, חילונים כולם, אשכנזים כולם, ואני מניח שאם היו מניחים קלפי מול החבורה הזו התוצאות לא היו מוליכות אותנו לסיבוב בחירות נוסף.

החדגוניות הזו קפצה לי לפתע מול העיניים. אבל הבלגתי. החמישייה הקאמרית, ובכל זאת ומה משמגיע מגיע. אבל כמה דקות אחר כך זכו בפרס התסריט חבורת הכותבים של ארץ נהדרת. תרשו לי לחסוך מכם שנית את התיאור המשעמם והחדגוני של החבורה הזו (רמז: אין חדש תחת השמש), ואני לגמתי מהבירה וחשבתי לעצמי כל מיני מחשבות. מחשבות על גמלים ועל דבשות. מחשבות על גיוון ועל הזדמנויות ועל הגמוניות שאינן מודעות להגמוניותן. ואפשר למצוא אשמים ולהתלונן מפה עד מחר, אבל לנו יש מסורת, והמסורת שלנו היא להביט פנימה ולחשוב איך אפשר לתקן. אז זו קריאה לחרדים וחרדיות, לדתיים ודתיות, לימנים וימניות, למזרחים ומזרחיות - לכו לתרבות! כי אם אין אנו לנו מי לנו.