כולם אוהבים את אופק ראשון. מי לא יאהב אותה? לפני כמה שנים היא הופיעה בסרטון בפנים גלויות ובכתה בקול על שש שנות חרם שחוותה בבית הספר. הסיפור הפך לוויראלי, "הצינור" התלבשו על הנושא וגיא לרר הקים איתה את "סיירת החרם" - יחידה שמגיעה לילדים שסובלים מניכור חברתי ותומכת בהם. אופק ראשון מטפלת בילדים האלו ומפגישה אותם עם סלבס כדי שירגישו אהובים מחדש. היא השיאה משואה ונפגשה עם נשיא המדינה. היא ילדה מדהימה שהפכה כאב אישי למשהו גדול ממנה וצריך להוקיר אותה מאוד.

ובכל זאת, משהו בסיפור הזה מטריד אותי. מה בעצם אנחנו מעבירים לילד שלא הוזמן למסיבת יום הולדת כשאנחנו מפיצים את סיפורו ברשת וכורכים את זרועו עם מפורסם שמחר ישכח איך קוראים לו? מסר אחד, פשוט וקטלני: העולם חייב לאהוב אותך. ואם לא - זו תקלה. ותקלות יש לתקן. הילד לומד שבלי קבלה חיצונית אחת דינו להיות ילד שבור.

עכשיו קחו את יובל כספית, משפיענית רשת שמצאה את עצמה לפני כמה ימים בעין הסערה לאחר שהעלתה לאינסטגרם סרטון שבו היא רוקדת בביקיני קטנטן, והתגובות הגיעו כמו מפולת: "עור ועצמות". "רזון חולני". כספית הגיבה בסרטון משלה: "כשמישהי קראה לנשים מלאות פרות כל המדינה קמה על הרגליים, אז איך אתן עושות את זה? כי זה רזה ולא שמן אז אפשר?"

ולכאורה היא צודקת ובודי שיימינג הוא עניין מכוער. אבל משהו בצורך שלה לגייס את הרשת להסכמה רחבה מבהיר את היקף התופעה. כמו רבים מאיתנו, היא לא ערוכה נפשית לאפשרות שמאה אלף עוקבים לא יאהבו כל תמונה שתעלה.וזו לא אשמתה - אנחנו גדלים היום בתרבות שמטפחת את הרעיון שכולם חייבים לאהוב אותנו. בנות 12 מסירות שיער מכל הגוף כדי שהחברות שלהן לא יצחקו עליהן. בנים מאמנים את עצמם לדעת כדי לשרת ביחידות מובחרות ולקבל כרטיס כניסה לתו התקן הישראלי. וכשילד בא הביתה ואומר "לא הזמינו אותי" ואימא מתפרקת בזעם ומתקשרת לאימא של הילד האחר או מביאה את "הצינור" - הילד לא חושב "וואו, כמה אימא אוהבת אותי ומגינה עליי". הוא חושב - אם אפילו אימא שלי נסערת מזה, כנראה אני חסר תקנה.

הפסיכולוגית ברנה בראון טוענת שיש הבדל בין שייכות (belonging) לבין השתלבות (fitting in). השתלבות דורשת מאיתנו להפוך למשהו שאחרים יאהבו. שייכות דורשת מאיתנו להיות מי שאנחנו ולמצוא את האנשים שמתחברים לזה. ילדים שגדלים על "העולם חייב לאהוב אותי" לא לומדים שייכות, הם לומדים שהערך שלהם הוא פונקציה של מספר האנשים שמקבלים אותם.

לואיס קרול הבין בדידות יותר מרוב הפסיכולוגים, ואולי זו הסיבה שבשנים האחרונות נכתב קטע יפהפה בהשראתו שמיוחס לו בטעות. המילים הללו הפכו למיתוס רשת בדיוק כי הן מצליחות לנסח את מה שאנחנו כל כך מפחדים לומר לילדים שלנו:

"האם אתה אוהב אותי?" שאלה אליס.

"לא, אני לא אוהב אותך!" ענה הארנב הלבן.

אליס קימטה את מצחה והצמידה את ידיה זו לזו כפי שעשתה בכל פעם שחשה פגועה.

"את רואה?" ענה הארנב הלבן, "עכשיו את תתחילי לשאול את עצמך מה עושה אותך כל כך לא מושלמת ומה עשית לא נכון כדי שאני לא אוכל לאהוב אותך לפחות קצת. בגלל זה אני לא יכול לאהוב אותך. לא תמיד יאהבו את אליס; יהיו ימים שאחרים יהיו עייפים ומשועממים מהחיים, הראש שלהם יהיה בעננים והם יפגעו בך - בין אם בגלל חוסר זהירות, אי הבנה או עימותים עם עצמם. אם לא תאהבי את עצמך לפחות קצת; אם לא תייצרי בתוכך אהבה עצמית ואושר סביב הלב שלך, המטרדים הקלושים שנגרמו על ידי אחרים יהפכו קטלניים ויהרסו אותך. בפעם הראשונה שראיתי אותך כרתּי עם עצמי ברית: אני אימנע מלאהוב אותך עד שתלמדי לאהוב את עצמך".

ההורות המכילה הפכה להורות שמגינה על הילד מפני המציאות במקום לייצב אותו בתוכה. אם אנחנו רוצים לגדל ילדים בריאים אנחנו חייבים ללמד אותם מגיל צעיר שיש אנשים שלא יאהבו אותם, ושזה בסדר, ושגם אז החיים ממשיכים. שדחייה אינה הוכחה לחוסר ערך. שיש דרכים נוספות להגיע לסיפוק עצמי שאינן תלויות באישור חברתי. זה מה שאנחנו צריכים ללמד אותם, ואין אף סיירת בעולם שתעשה את זה במקומנו.

רחלי מלק־בודה rachelm@makorrishon.co.il