זה יישמע נורא, אבל חשבתי שכבר התרגלתי להגיע לשבעות. לא במובן הציני או הקר, יותר במובן הפרקטי, הכואב והמוכר. בשלוש השנים האחרונות פקדתי כל כך הרבה שבעות, שניחומי אבלים הפכו לשגרה כמעט ברורה מאליה. למדתי מהר מאוד איפה לעמוד, מתי להתקרב, מתי לשתוק, איך לחבק, כמה זמן להישאר. יש קצב מיוחד שקיים רק בשבעות, צליל שאפשר לשמוע רק שם. וכאלמנה שמגיעה לבית של אלמנות, אני לפעמים אפילו מרגישה איזו תחושת שליטה במציאות הזו. משהו שקל לי לתמרן אליו וממנו.
אחרי שלוש או ארבע שבעות של אלמנות או משפחות שכולות, אני כבר יודעת לזהות את הרגעים העצובים שבהם מישהו יבכה, מזהה ומבינה את המבט הזה בעיניים של מי שיושבת מולך.
וחשבתי לעצמי (במעט אומללות, יש לציין) שהנה, הנה משהו שלמדתי לעשות טוב. הנה תחום שהתמקצעתי בו, ניחום אבלים. זהו, אני מכירה את כל הסודות. אז חשבתי.
הכי מעניין
בשבעה שהייתי בה השבוע קרה לי משהו אחר.
| צילום: איור: רעות בורץ
הרגשתי כאילו נחתי בארץ חדשה. לא היה לי מושג מה לעשות ולמי לפנות, לא זיהיתי אף אחד ואיש לא זיהה אותי. פתאום לא היה לי תפקיד, והכול מסביב תופעל בקפידה ובאופן עטוף מאוד בלי שמישהו נזקק לי.
אין לי הרבה מה לחדש בנוגע לרצח הנורא של ימנו זלקה. ברור לכול שהרצח הזה מזעזע מכל כך הרבה בחינות, עד שכמעט אי אפשר למנות אותן בלי להרגיש שזה מצמצם את האימה והזעזוע.
הילד הזה, שעיניו המחייכות רודפות אותי מכל מסך בימים האחרונים, היה צריך להיות בין החיים. זה משפט פשוט, כמעט בנאלי, אבל הוא נושא בתוכו תהום. כי אין שום דרך ליישב את הפער בין מה שהיה אמור להיות ובין מה שנלקח. ומי שגדע את חייו לא רק לקח חיים אלא גם ויתר באותה נשימה על האנושיות שלו. קשה לי אפילו להשתמש במילה "ילד" בהקשר של הרוצח הזה. וגם חבריו, שעמדו שם, שראו, שלא עצרו, משהו בזכות שלהם להיות ילדים נעלם לנצח באותו הרגע. אולי הרבה לפניו.
זו אינה טרגדיה של משפחה אחת. גם אם יש בנו קול שמבקש להדוף ולהרחיק מאיתנו את הרצח הנורא, אסור לנו לתת לזה להישאר פרטי ואישי. כל אחד מאיתנו צריך להתבונן היטב במהלך האירועים הזה ולתהות מה הוא יכול לעשות טוב יותר כדי שרצח כזה לא יקרה שוב.
שלום לתמימות
ישבתי שם, קצת המומה מההמון הרב שהגיע לחניון קטן בלב פתח־תקווה שמשפחת זלקה יושבת בו שבעה. התבוננתי ביושבים, באחים שיצרו לעצמם מעגלים חברתיים של ניחום ותמיכה, התבוננתי בתור לניחום ההורים, ובאבלים המבוגרים יותר, חלקם לא דוברי עברית.
אבל מה ששבר אותי, מה שבלבל אותי, היה מספר הילדים שנכנסו לנחם. בני אחת־עשרה, בני ארבע־עשרה, רוכבים על קורקינטים חשמליים, חובשים קפוצ'ון, הולכים כשהם מניפים את כתפיהם קדימה ואחורה, כמו שנוהגים ללכת ילדים כמותם בשלב הזה של חייהם. לא יכולתי לא לשים לב עד כמה הם דומים לחבורה הרצחנית הזאת.
הם נכנסו שקטים אבל הייתה להם נוכחות, נוכחות של בני נוער שמכירים את הרחוב הזה, שמכירים את החיים שם, בין הבניינים של פתח־תקווה. הם דיברו בזהירות, ניסו לומר דברים רגישים מספיק, השתדלו לא להרים מבט. ומיד בסיום מילות הניחום, הם ניגשו לעזור במה שאפשר וחמקו בחזרה אל הרחוב.
אולי רק אני הופתעתי והעמקתי בהתבוננות בהם. במובן מסוים זה היה לגמרי טבעי. גם הם חלק אינטגרלי מהמנחמים. הם לא הביאו איתם מילות נחמה גדולות. הם הביאו את עצמם, וכמתבוננת מהצד הרגשתי שזה מספר את הסיפור כולו.
לא יכולתי לא לראות שהם ילדים. בדיוק כמו ימנו, שפניו העדינות הן ניגוד פוצע לחוסר הצדק, לכאב הנורא על כך שהוא לא יחזור. ילדים בדיוק כמו אלה שלקחו ממנו את חייו. אותו גיל, אותו סף של חיים שעוד לא התחילו באמת, אבל איזו תהום פעורה ביניהם. זה כמעט בלתי אפשרי להכלה.
מי שבחרו להגיע, להשפיל ראש, לשבת, לשאת את הכאב שלא שייך רק לבני המשפחה. ומי שבחרו אחרת.
לא רק המעשים של אלו ואלו מעוררים בי תהייה וטלטלה עזה, אלא גם ההבנה שהפער ביניהם אינו ביולוגי, או גנטי, אפילו לא גזרת גורל. אותם ילדים ממש, אותם בתי ספר - ותנועות נפש כל כך שונות.
יד מנחמת מול יד פוגעת. לב שנפתח לכאב של אחר מול לב שנסגר עד כדי אטימות מוחלטת.
עמדתי שם וניסיתי להבין היכן הדרכים הללו מתפצלות. מהו הקו הדק, הבלתי נראה כמעט, שמפריד בין מי שיגדל לנחם ולהשתתף בתחושת האחריות החברתית ובין מי שיגדל להיות פוגע.
אולי אין תשובה אחת. אולי השאלה שהדהדה אצלי חזק בשבעה רק הציבה את הפער הבלתי נתפס הזה מול עיניי, ואני עוד לא לגמרי מעכלת אותו. פתאום הבנתי עד כמה התמימות היא משאב עדין ושברירי. משהו שאפשר לאבד ברגע, לפעמים בבחירה אחת, לפעמים בהעלמת עין אחת, לפעמים בחיבור עם האדם הלא נכון, ולפעמים פשוט בכך שלא היה מי שיתווה את הדרך הנכונה בזמן הנכון.
נדמה שהדור שלהם הולך ומתרחק מהתמימות. כאילו היא לא עומדת בקצב שלהם, משעממת אותם ולא מציבה שום חלופה מול האלימות וקהות החושים.
זה מה שהכאיב לי שם יותר מכול.
ברצח הנער היפה הזה נלקחו לא רק חייו אלא גם תמימותם של בני הנוער והילדים שם. וההבנה הזו לא נותנת לי מנוח.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il