לשני מקומות בכדור הארץ אני כוסף ומתגעגע ומרגיש שמשהו עמוק משורש נשמתי שייך בהם. המקום הראשון הוא לונדון, אבל לא עליה אני רוצה לכתוב הפעם אלא על המקום השני, שהוא מצפה־רמון.

בכל פעם שאני מגיע אליו הלב שלי מתרחב עד מעבר לגדותיו והריאות שלי מתמלאות באוויר מטאפורי ובאוויר של ממש והמחשבה שלי נהיית צלולה ובהירה ואני כולי מתמלא בהשראה. ככה גם קרה בסוף השבוע שעבר. שולי חגגה יום הולדת ולכבוד זה נסענו עם הילדים לעשות שבת במצפה־רמון. לעת שקיעה הלכנו להתפלל ולקבל שבת על שפת המכתש. רוח חמימה נשבה, ועקיבא ועלמה היו פשוט מהופנטים למראה הבלתי נתפס של האינסוף המדברי. הרים ועוד הרים ועוד הרים שנצבעו בצבעי השקיעה.

במצפה־רמון הזמן הוא זמן. אפשר להרגיש אותו. הוא קיים. שעה היא שעה ויום הוא יום וערב שבת הוא ערב שבת. בעיר הגדולה ירושלים יש לפעמים תחושה שהזמן מתכווץ ונוזל וחומק והשבוע עובר מהר מדי, והחורף נגמר עוד לפני שהוא מתחיל, ואופס, רק לפני רגע חגגנו את החגים. התחושה הזו מתעצמת פי כמה בשכונה כמו נחלאות, שבה אנחנו גרים. הקרבה לשוק מחנה יהודה, אינספור התיירים, האוטובוסים, העסקים שנפתחים ונסגרים השכם והערב, היום והלילה שמעורבבים זה בזה - הכול גורם לזמן להיות דבר שאינו מוחשי.

ובמצפה־רמון זה בדיוק להפך. במצפה־רמון - הזמן הוא זמן אמיתי. המרכז המסחרי לא מציע יותר ממה שהזמן צריך. הרחובות, הכבישים, המדרכות, החניות והגינות הציבוריות, הכול עובד ביחד עם הזמן. בהרמוניה כזו. וכשהזמן הוא זמן אמיתי כנראה גם הטבע מרגיש בו נינוח. כמו ילד עירוני מדי, גם הפעם עקבתי בהתלהבות אחרי היעלים השלוות המטיילות באיטיות, בטבעיות ובאין מפריע בין שיכוני העייירה הדרומית. יש לי חיבה לשיכונים. אני חושב שזה קשור לזה שסבא וסבתא שלי זכרם לברכה גרו כל חייהם בדירת שיכון בבית־שאן ויש לי ממנה זיכרונות נעימים. וכשטיילנו בשבת בבוקר אמרתי לשולי, תקשיבי, יש לי חיבה לא מוסברת לשיכונים, ושולי אמרה, זה כנראה כי אף פעם לא גרת בהם. וכשחשבתי על זה, יש סיכוי לא רע שהיא צודקת. כמו שכתב רועי חסן באחד משיריו: ״לא מצאתי שום דבר רומנטי בעוני״.

ובכל זאת, התבוננתי ארוכות בשורות הבלוקים ברחוב נחל ערוד הסמוך ביותר למכתש. רק בישראל אפשר למצוא מבני רפאים נטושים ומוזנחים בקו ראשון לנוף הכי יפה בעולם. ועם המחשבות האלה טיפסתי עם עקיבא אל התצפית בראש הר גמל. שולי ועלמה נשארו עם ליבי הקטנה וחיכו לנו. אנחנו לא משפחה שמטיילת הרבה בטבע. בטח לא בשבתות. ואני מודה שהיה משהו בטיול השבתי הזה, בלי הטלפון ובלי האינסטינקט של התיעוד האובססיבי במצלמה, ששחרר בי איזה חופש שאני לא מכיר בי או כזה ששכחתי שקיים. כשהגענו לקצה גרם המדרגות, והמכתש כולו נפרש תחתינו, סיפרתי לעקיבא את הסיפור הנהדר על ההוא שכבש את פסגת האוורסט וכששאלו אותו מה הוא עשה כשהגיע לקצה הוא אמר, הורדתי את הכפפה, עישנתי סיגריה וירדתי בחזרה. ועקיבא עם חוש ההומור שלו אמר כעבור כמה דקות, טוב אבא, אולי הגיע הזמן שנרד מהאוורסט כדי שאימא לא תדאג לנו.

בדרך חזרה למלון עצרנו באנדרטת ברזל גדולה שנבנתה לזכרו של סמל עידו הרוש הי״ד. מפקד טנק בן 21 שנפל ב־7 באוקטובר בקרב על מוצב יפתח. בתוך האנדרטה לזכרו נתלתה נדנדת עץ רחבה, ודגל עם תמונתו התנופף ברוח המדברית. התיישבנו על הנדנדה, שתינו מים ואמרנו פרק תהילים לעילוי נשמת. במוצאי שבת אחרי ההבדלה הדלקתי את הטלפון ועוד לפני שנכנסתי לאתרי החדשות כתבתי בגוגל: עידו הרוש. באתר ״יזכור״ נכתב: ״עידו – ילד טוב לב, מבריק ומלא שמחת חיים גדל והתחנך במצפה־רמון, בבית מסורתי שבו ספג את ערכי אהבת הארץ והעם, מורשת קרב וסיפורי גבורה... חיוכו ופניו המאירות היו סימן ההיכר שלו, ובקהילת מצפה, שבה כולם מכירים את כולם, סיפרו על ילד ונער מנומס ונעים הליכות שהתרחק מגינונים של כבוד ורהב והתאפיין באהבת הבריות ובכיבוד כל אדם באשר הוא״.

ועם המילים האלה, במוצ״ש, הצלחתי לרגע לראות את התמונה מבחוץ. משפחה קטנה מירושלים, אבא, אימא ושלושה ילדים, יושבים על נדנדה בלב מדבר ואומרים פרק תהילים לעילוי נשמתו של נער בן 21 שהם לא מכירים. כי יש רגעים בזמן - זה החמקמק וזה המוחשי - שהכול עוצר. ועוד רגע הכול יחזור לדהור, עד העצירה הבאה. עד היזכור הבא.