שלושה שופטים שמרנים חתומים על החלטת בג"ץ ביום ראשון בעניין גיוס תלמידי הישיבות, זו שהוגדרה על ידי ביטאון ש"ס כ"בזויה ונפשעת", ותוארה על ידי הרב דב לנדו במונח השמור בתורה לרשעים נוסח פרעה: "השם מכביד את ליבם". נעם סולברג, המשנה לנשיא, ניסח את ההחלטה, חבריו יעל וילנר ודוד מינץ הצטרפו, וכן השופטים הלא שמרנים דפנה ברק־ארז ועופר גרוסקופף. היא התקבלה פה אחד בהרכב מורחב.
עכשיו, כשמועד הבחירות הקבוע בחוק מתקרב, ואין עוד חשש ימני שהזעם החרדי על בג"ץ יביא לנפילת הממשלה בטרם עת, מותר גם לתומכיה להודות לשופטים. אם לא בפה מלא, אז לפחות בחדרי לבבם. הדעת אינה סובלת מצב שבו דווקא מי שמדירים את רגליהם מהבקו"ם ייהנו מזכויות יתר כלכליות, כגון הנחות מפליגות בתחבורה הציבורית ובתשלומי ארנונה. אם בג"ץ לא יבטל את ההנחות המקוממות הללו, מי כן יבטל? שלמה קרעי? חנוך מילביצקי?
אכן, אפילו מתנגדיו הכרוניים של האקטיביזם השיפוטי אמורים להכיר בכך שלפעמים הרשות השופטת נחלצת להוציא מהאש את הערמונים החרדיים בעבור הרשות המבצעת, למשל בסוגיית הקשר שבין לימודי ליבה להזרמת תקציבי חינוך ממשלתיים. רק בזכות בג"ץ, רוב תלמידי בתי הספר החרדיים (א'-ח') זוכים בימינו ללמוד קצת חשבון, לשון וטיפ־טיפה אנגלית, לא בזכות ממשלה כזאת או אחרת. עד לפני כמה שנים הם לא למדו.
הכי מעניין
ננזף על ידי ועדת המשמעת של הימין. נעם סולברג | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
גם החלטת בג"ץ השבוע התקבלה לבקשת העותר הסדרתי אליעד שרגא. ככלל, השופט סולברג דוחה את העתירות של שרגא, אויב הממשלה, אבל הזכות הזו אינה עומדת לו מול אלה שבלהט תסכולם ההיסטורי המוצדק מפסיקות בג"ץ שופכים את מררתם גם על החלטות שיפוטיות ראויות. מבחינתם, השופטים השמרנים, "השופטים שלנו", אמורים ליישר קו עם כל מאוויי ממשלת הימין. אסור להם לפסוק לפי הבנתם וצו מצפונם, רק לפי צורכי המחנה הבוערים או אופנתו.
סולברג, השופט השמרן הוותיק ביותר בעליון, משך אליו אש כשציווה להקפיא את פיטורי גלי בהרב־מיארה. שר המשפטים יריב לוין קידם באופן מגושם את הפיטורים של היועצת הלעומתית, כשהוא וחבריו ממש מתנדבים לספק לבג"ץ אמתלאות פרוצדורליות לביטול החלטתם, כפי שאגב קרה אחר כך גם בפרשת חקירת הפצ"רית. סולברג נאלץ לזרום משפטית עם האמתלאות, החליט מה שהחליט, ואז הוטחו בו חרפות ועלבונות מימין. גם הסתייגותו לאחרונה מהעצומה המביכה של פרופ' משה כהן־אליה, בעד התערבות כוחנית זרה בענייני ישראל הפנימיים, המיטה עליו זעם פטריוטי.
"הבן־אדם הזה פשוט חסר ערכים", הגיב בפראות איתמר פליישמן בערוץ 14, "הוא רכיכה, הוא אסקופה נדרסת, לא ראוי להיות בבית המשפט העליון, לא ראוי להיות שופט בכלל. האיש הזה הוא אפילו לא אכזבה, הוא אוויר, הוא שטיח". יעקב ברדוגו הבטיח ברדיו גלי ישראל, כנראה בתוקף קרבתו למלכות, ש"אני אעשה כל אשר לאל ידי כדי שהאיש הזה לא יגיע להיות נשיא בית המשפט העליון". ברדוגו גם הכריז שסולברג "מתעב את הימין לא פחות מאחרים (בבג"ץ)". עמיתי המוכשר יותם זמרי צייץ בטוויטר ש"שמו השני" של סולברג הוא "העבד של יצחק עמית", וכל זאת בעקבות שאלת הבהרה שסולברג הציג לנציג הממשלה בדיון על הדחת איתמר בן־גביר. תנועת "אם תרצו" פרסמה מודעה שתיארה את השופט עמית כמי שמושך בחוטי בובות את סולברג, וילנר ומינץ. "השפוטים של יצחק עמית", נכתב למעלה.
פרופ' יובל נאמן | צילום: יעקב סער, לע"מ
אני עוקב מרחוק אחרי הקריירה המשפטית של סולברג עוד מהתקופה שבה שימש כעוזר צעיר ליועמ"שים בן־יאיר ורובינשטיין במאה שעברה. אין שחר לטענות הנ"ל נגדו, אין אפילו לילה. הן נוסחו על פי עיקרון לניניסטי ידוע: מי שלא איתנו תמיד ובכל עניין, הוא כבר נגדנו. הרי אפילו קוראים צעירים יודעים שסולברג רחוק מתפיסת "הכול שפיט" של אהרן ברק כרחוק מזרח ממערב. נכון, הייתה ציפייה שהוא יצא פומבית נגד ההתנהלות הרדיקלית של יצחק עמית, אך מותר לשער שהוא שקל היטב את שכרה ואת הפסדה של יציאה כזאת, והחליט שבינתיים מוטב להתאפק. אפשר גם להניח שבינו ובין עמית התנהלו שיחות לא קלות. בכל מקרה, סולברג הוא בוודאי השופט השמרן העקבי והאמיץ ביותר בתולדות בג"ץ. ברוב המכריע של הפסיקות בתיקים שעמדו בסימן מחלוקת בין ימין לשמאל, השופט הדתי מגוש עציון לא חרג מדעת הקהל במחוזותיו הטבעיים. ב־2022, לדוגמה, רק הוא התנגד לפסילת החלטת שר החינוך יואב גלנט שלא להעניק את פרס ישראל במתמטיקה לפרופ' עודד גולדרייך, אוהד ה־BDS. ב־2019 שלל בדעת מיעוט את פסילתו של ברוך מרזל מהתמודדות לכנסת. ב־2017 לא הצטרף לדעת הרוב בעד פסילת חוק המרכולים. הוא גם התנגד לביטול עילת הסבירות וחוק ההסדרה, ועוד ועוד ועוד. אז איך אפשר לקרוא לו "עבד", "חסר ערכים", "אסקופה נדרסת", "אוויר", ו"שפוט של יצחק עמית"?
למרבה הצער אפשר. הנייר סובל הכול והאוויר פי כמה. אבל מי שסובל במיוחד הוא הימין כולו. בתוך המחנה הגדול הזה פועלת לאחרונה ועדת משמעת מתוקשרת שבאה חשבון עם "עבריינים" החורגים קלות מהמשבצת שמשורטטת בידי הוועדה עצמה, ומטילה מורא על כל קצוות המחנה, באין פוצה פה ומצפצף. אז, הנה, צפצפנו בכל זאת. במידת הצורך נצפצף שוב.
גאון בשירות האומה
בקיץ 1974, בעיצומה של התייעצות במשרד הביטחון, העביר שר הביטחון החדש שמעון פרס פתק למומחה החיצוני שהוזעק לישיבה, הפיזיקאי הדגול פרופ' יובל נאמן: "יובל, בעתיד הקרוב צריך לעשות את הדברים הבאים: 1. לחזק את העם. 2. להגדיל את צה"ל. 3. להכין דור חדש להגנת היהודים. 4. לרכך את המצרים. 5. להגיע להסדר עם ירדן. 6. לדפוק את הסורים. בשביל זה צריכים הרבה אנשים עם שכל, ומעט אנשים עם הרבה שכל. בלי נימוקים נוספים: אני מציע לך לעזוב את כל עיסוקיך ולבוא להיות 2.NO במשרד הביטחון של ישראל. שמעון".
נאמן נעתר, והפך ליועץ בכיר של פרס. לימים הוא הקים מפלגה רחוקה מאוד בעקרונותיה מהמפלגה של פרס, תנועת התחיה. במלאת עשרים שנה להסתלקותו ראתה כעת אור בהוצאת סלע מאיר ביוגרפיה מרתקת מאת אלעד נחשון שמתעדת היטב את פועלו המדעי, הביטחוני והציוני הכביר. "גאון בשירות האומה", זה שמה. מי שיקרא את הספר החדש, ישתכנע בלי ספק שלא מדובר בתיאור מוגזם.
בקשת התנצלות
ליבו של הרב מנחם פליקס מאלון־מורה נחמץ בעקבות מה שנכתב עליו פה בשבוע שעבר: שירתו הספונטנית באמצע נאומו של השר ישראל כ"ץ בטקס השיבה לשא־נור, "שורו, הביטו וראו".
הכתבה מהשבוע שעבר
להלן ההערה שקיבלתי ממנו ככתבה וכלשונה: "קראתי, נדהמתי והתביישתי מעצמי. להפריע בשירה לאדם הנושא דברים בפני הציבור, זהו מעשה שלא ייעשה, קל וחומר לשר בישראל, ובנו של קל וחומר לשר הביטחון הפועל להשיב את ישראל לאדמתם. הייתי שיכור ולא מיין, רק מהתרגשות מהמעמד, ואני מתנצל ומבקש את סליחת השר וציבור המשתתפים במעמד, שבצדק לא הצטרפו אל השירה. מנחם פליקס".