למנחם פליקס מאלון־מורה יש קול בס עוצמתי. אני זוכר אותו עוד מסבסטיה. השבוע, באמצע הנאום של שר הביטחון בטקס השיבה ליישוב שא־נור, פליקס נעמד על רגליו, אמר שמישהו מאוד חסר פה, ופצח פתאום בשיר: "שורו, הביטו וראו/ מה גדול היום הזה/ אש יוקדת בחזה".
הוא התכוון לאברהם הרצפלד, ח"כ במפא"י, חלוץ שבחלוצים, שנהג לפצוח בשירת "שורו הביטו" בטקסי עלייה על הקרקע של קיבוצים ומושבים, ולסחוף אחריו את הקהל. זו הייתה מסורת סוציאליסטית ידועה. גם בכפר־עציון 67' הרצפלד עוד הספיק לשיר, בטרם הלך לעולמו ונטמן בבית העלמין כנרת. אך כאמור, לא אלמן ישראל. הרב פליקס מילא בנאמנות את תפקיד הרצפלד בטקס תחיית המתים של שא־נור. אומנם הפעם הקהל לא נסחף עם השירה, מתוך כבוד לשר הנואם, אך הפנה בהשתאות את מבטו לרב המזמר מאלון־מורה, ששיקף את התחושה החגיגית במקום.
| צילום: איור: שי צ'רקה
"היינו כחולמים", אמרו רבים לפני תחילת האירוע בחצר המצודה הבריטית בצפון שומרון, מתוך דף מסרים ספונטני. חלקם באמת חלמו כל השנים, אופטימיסטים כרוניים שכמותם, אולם ספק אם אפילו הם האמינו שזה יקרה עוד בימיהם. בימינו. נפילת שא־נור בקיץ 2005 בישרה לכאורה את תחילת הסוף של ההתיישבות היהודית ביו"ש. אריאל שרון השתתף בבנייתה, אריאל שרון נערך לגדוע אותה. הוא הוסיף ארבעה יישובים קטנים בצפון שומרון לרשימות החיסול של יישובי רצועת עזה, כדי לאותת לגויים וליהודים שגורל ההתנחלויות ביו"ש יהיה כגורל חומש, שא־נור, גנים וכדים. אם לא כולן, אז רובן. תוחלת החיים המשוערת שלהן התקצרה באופן אכזרי.
הכי מעניין
כשהחיילים והשוטרים פינו את חומש, עלו ערביי פנדקומיה על הגגות, ושאגו בעברית "כל הכבוד לצה"ל". כעבור ארבע שנים הם השליכו בקבוקי תבערה על שיירת שרי ימין שבאו להזדהות עם התביעה לחידוש ההתיישבות היהודית באזור ולביטול חוק ההתנתקות. אולי כבר הבינו שהחוק עלול להתבטל באחד הימים, והיהודים יחזרו. אגב, אחד השרים המזדהים היה משה יעלון, מחזיק תיק הנושאים האסטרטגיים. ביקורו בחורבות חומש עורר מהומה תקשורתית. ראש הממשלה נתניהו הסתייג ופרסם הודעה צוננת על הצורך ב"אכיפת חוק בכל מקום שבו הוא מופר".
גם יוסי דגן השתתף בסיור הכמעט נשכח ההוא ב־2009, כאחד מעקורי חומש וכדובר המועצה האזורית שומרון. אנרגיות ההסברה שלו באוטובוס של השרים, אני זוכר, הותירו רושם רב על העיתונאים שהתלוו אליהם. בינתיים הוא הפך לראש המועצה, עדיין אנרגטי ושמח כמו פעם, דמות בולטת בחבורת ראשי מועצות צעירים שבונה את יו"ש יחד עם תנועת אמנה וזמביש, בחסותה התקציבית והממלכתית של ממשלת נתניהו־סמוטריץ'. יש לו מניות רבות בהחייאתן של חומש ושא־נור השנה, בזו אחר זו. במשך שנים הוא הפגין, נדנד, כעס ודחף עד שהממשלה הנוכחית ביטלה את חוק ההתנתקות ואפשרה את השיבה לשא־נור, שבה הספיק לחיות כרווק במשך שנה.
הסיירת של ההתנחלויות.שא־נור המתחדשת, השבוע | צילום: חגי סגל
ביום ראשון התלוויתי אליו בדרך לשא־נור מביתו בשבי־שומרון. דגן עובר עם אשתו אוריה וילדיהם לקרוואן ביישוב החדש־ישן, דגניה ב' או ג', אולי לא לתמיד, אבל לפחות לפרק זמן משמעותי. השיירה הקטנה שליוותה אותו צפונה הכילה רכב נגרר עם המקרר שלו, שולחן גדול, מכונת קפה ובקבוק יין כדי לשתות "לחיים", אם כי בסוף הציעו לי שם דווקא כוסית ויסקי. שתיתי. היכרותי הממושכת עם שא־נור, עוד מהימים שנקראה דותן, סיפקה תירוץ טוב לנהנתנות רגעית. תוכנית ההתנתקות מתה, תחי תוכנית ההתחברות.
עשרות שנים לא נסעתי בכביש הפתלתל לשא־נור, ציר סבסטיה־ג'נין. שני צידיו דולקים עכשיו בשלהבת ירוקה, כמו בשיר של הרצפלד, אבל עם תוספת בינוי פלסטינית דרמטית במקטע הצפוני של הדרך. בעוד כחודש ייחנך הכביש העוקף לשא־נור, ולפי שעה אין מנוס ממעבר בתוך פנדקומיה, סילת א־דהר, ג'בע וסנור, שהפכו בינתיים מכפרים קטנים לעיר ואם בישמעאל. היא מתחילה ליד חומש ונגמרת ליד שא־נור. היום, כמו פעם, שניהם יישובים בעומק השטח, אולי הכי עמוק שיכול להיות. שש־עשרה משפחות השתכנו בשכונת הקרוואנים שצמחה בן־לילה בשא־נור. הם הסיירת של מפעל ההתנחלויות. לא הסיירת היחידה, אך בוודאי אחת המובחרות, דור שני ושלישי מעבר לקו הירוק, עתודת המפעל, זו שהתנדבה להציל את עם ישראל מסכנת המדינה הפלסטינית. מנחה הטקס ביקש מהקהל להריע להן.
יעל בן־יעקב, ממקימי שא־נור ב־1977, נראתה מאושרת. בנה עידו, שנולד שם לפני קרוב לחמישים שנה, נופף בדגל. מאחורי גבם, על כותלי המצודה, ניתן להבחין בחלקי סיסמאות בערבית שנרשמו פה אחרי שהיהודים גורשו. רצפת אחד החדרים מכילה פסיפס מתכתי ששרד מהגלגול הקדום של שא־נור ככפר אומנים. בחדר אחר, מסויד היטב, יש כבר בית כנסת קטן עם ארון קודש ישר מהניילונים. "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב", נרקם על הפרוכת.
"שא־נור שלנו האהובה, שבנו אלייך שנית, והפעם לתמיד", שאג דגן עם פתיחת הטקס, ובירך בשם ובמלכות "מציב גבול אלמנה". הברכה החגיגית העתיקה נתפרה למעמדים שכאלה. שר הביטחון ישראל כ"ץ אמר ש"יש רגעים בחיים שבהם מדברים על ההיסטוריה ויש רגעים שבהם עושים היסטוריה". דא עקא, החדשות המתפרצות מחזיתות לבנון והמפרץ הפרסי גרמו להסחת דעת ציבורית ותקשורתית מהמעמד ההיסטורי בשא־נור. הימין פונק לאחרונה בחדשות טובות מהסוג הזה, וכבר לא מתרגש. בשמאל התייאשו ממחאות־נגד, ומחכים בקוצר רוח לבחירות בסתיו.
קשה להאמין שהממשלה שתקום אחר כך תמשיך ליישב את יו"ש בקצב הנוכחי, אפילו אם יתרחש נס וקואליציית נתניהו תצליח לשחזר את הישגה הסנסציוני בבחירות שעברו. אירופה עוקבת בזעם גדל והולך אחרי תנופת הפיתוח היהודית ביו"ש, ובאמריקה טראמפ עלול להפסיד בסתיו את הרוב שלו בגבעת הקפיטול, כך שכל ממשלה עתידית תתקשה להתמיד בתנופה.
גדי איזנקוט אומנם הדגיש בסיור עם דגן בשומרון בשבוע שעבר שהוא מעולם לא קרא להקים מדינה פלסטינית, אבל כידוע הוא כן קורא להיפרדות מהפלסטינים, ולא ברור כיצד יוכל ליישב את הפרדוקס הזה במקרה שהקלפיות יאירו לו פנים. גם היחס של ליברמן ובנט להתיישבות לוט כרגע בערפל. איש מהם לא שלח השבוע איגרת ברכה לחלוצי שא־נור, ודאי לא לפיד, וחבל. אחרי הכול, חלוצי שא־נור מגשימים שורה מפורסמת בשירת דליה רביקוביץ', כזכור לא בדיוק משוררת ימין: "עוד נשובה אל עמק דותן".
עוד כתבות בנושא
