כתבתו של חגי סגל
מוצאי שבת שלפני יום העצמאות, שכונת וושינגטון־הייטס במנהטן. השבת הזו הייתה התחנה הראשונה מתוך שש במסעי השנתי לקהילות בארה"ב סביב ימי הזיכרון והעצמאות, מסע שתחילתו ביוזמה ברוכה של תנועת המזרחי העולמי והרחבתו פרי יוזמה עצמאית. השבת כאן יוצאת שבע שעות אחרי שעון ישראל, כך שבצאתה אפשר כבר להתעדכן בסערה התורנית שהעסיקה את הישראלים. להפתעתי גיליתי שהפעם היא סובבת סביב מאמר שפרסם חגי סגל ("קריאה אחרונה ליהדות אמריקה", יומן, 17.4), ובו הצבת מראה עגומה ליהדות ארה"ב, ומסקנה מעשית שלפיה יש להכריז בתוך חמש שנים על סיום היחסים בינינו, פחות או יותר.
נדיר עבורי להימצא מעבר למתרס כשמדובר בכתיבה של סגל, והאמת היא שגם במקרה זה אני לא חולק עליו לחלוטין. לפעמים בשיחה כנה בין אחים אוהבים יש צורך גם במילים קשות. סגל הציף מציאות כואבת. בשנות ילדותי ונעוריי לא ידעתי להעריך די הצורך את הוריי, שהחליטו לעלות מארה"ב לישראל. גדלתי ברעננה, וסביבי היו עולים רבים מארצות הרווחה. מבטאים אמריקניים, בריטיים, דרום־אפריקניים וצרפתיים מילאו את חלל האוויר בבית הספר, בבית הכנסת ובתנועת הנוער. בעקבות זאת חשבתי שזה מה שיהודים אמריקנים כמונו עושים בשלב מסוים – עולים לארץ. רק בבגרותי הבנתי שהיו כבר שני דורות של כשישה מיליון יהודים אמריקנים, כלומר 12 מיליון בסך הכול, ורק אחוז קטן ביותר מהם עלה – פחות מ־200 אלף.
ספל הקפה לזכרו של רס"ן אליאב אביטבול | צילום: א. נג'ר
סגל מצטט את הסיפור התלמודי על ריש לקיש, ששחה בירדן, נקודת המעבר לארץ ישראל, וסירב להיענות למחוות הושטת היד של רבה בר בר־חנה, שבא מבבל כדי לבקר בארץ. גם אם אין ביכולתי להוכיח זאת, אני רוצה להאמין שהיה לסיפור זה המשך: לאחר שריש לקיש הטיל על כתפיו הצרות של רבה בר בר־חנה את מלוא האשמה הקולקטיבית בהשתהותם של יהודי בבל לעלות – הוא בכל זאת הושיט לו חזרה את ידו ואף העניק לו חיבוק אוהב. אף היום, גם אם יש מקום להזכיר לאחינו שבגולה שהגלות הסתיימה זה מכבר, ושהדבר היחיד שמעכב בעדם מלממש חלק גדול מכיסופי הגאולה שמבוטאים בתפילותינו הוא רכישת כרטיס טיסה, חלילה לנו מלהתנכר אליהם כליל ולאיים בניתוק הקשר איתם.
הכי מעניין
במשל התלמודי המפורסם על השועל שהציע לדגים להצטרף אליו ביבשה כדי לחמוק מסכנת רשתות הדייגים האורבות להם במים, השיבו הדגים: "ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה". אם לאחר כל מאמצינו הרבים – שליחת שליחים ובנות שירות לאומי לאחינו שבתפוצות, פתיחת רשתות כוללים דוגמת "תורה מציון" ויצירת תכנים חינוכיים כפי שעושה תנועת המזרחי העולמית – התוצאות מאכזבות כל כך, מה יקרה אם נחדל ממאמצינו הרבים? התנתקות כזו תסתום חלילה את הגולל על עתידו של רוב העם היהודי, ותפגע אנושות גם בעתודה החשובה ביותר שנותרה לנו, יושבי הארץ.
איום נטול שיניים
מלבד זאת, הצעתו של סגל מהווה איום רק על חלק קטן מאוד מאוכלוסיית יהודי ארה"ב. פעם היה לנו, בפלוגת המילואים, חייל חסר מוטיבציה. רגע לפני תחילת תרגיל חטיבתי, הביט בו המח"ט ואמר בגערה: "החייל המצ'וקמק הזה לא יוצא לתרגיל". החייל לא חש מאוים, שכן לא היה לו כל עניין להשתתף בתרגיל המדובר. הלוואי שרוב יהודי ארה"ב היו מזדעזעים מן המחשבה שייקחו להם את השליחים. רובם הגדול כלל לא פוגש בהם.
גם במסעותיי אני לא באמת פוגש את היהודי האמריקני הטיפוסי, אלא רק את החלק הכי "מתפקד" שלהם במובן הדתי והלאומי. זהו החלק שאליו מגיעים השליחים, וממנו באים רוב העולים. בשבוע שעבר עשיתי את הדרך הארוכה לעיר הולדתי, בינגהמטון, בחלק הצפוני והקר של מדינת ניו־יורק. הקהילה היהודית שם כבר הידלדלה, אבל באוניברסיטה המקומית לומדים אלפי יהודים. הגעתי לשם באישון ליל כדי להספיק להשתתף בתפילת יום העצמאות מוקדם בבוקר. אולם התפילה במרתף ביתם של הרב ג'ארד ורעייתו שרית, השליחים המסורים של ארגון JLIC, היה צר מלהכיל את הצעירים והצעירות, לבושים בבגדי חג, שבאו להתפלל בהלל והודיה, ואחר כך לשמוע שיחה שלי על האור החדש המאיר על ציון ועל גבורת אחיהם שבארץ ישראל.
אחר כך רבים מהם ניגשו אליי וסיפרו שעם סיום לימודיהם הם עולים לארץ; לא חושבים לעלות, עולים! ככה, כמו שהם, עוד בטרם מצאו זיווג ובלי בני משפחותיהם. חלקם עושים זאת בעידוד מלא של הוריהם, וחלק אחר מוצא עצמו אומר להורים: "אנחנו רק מגשימים את החינוך שנתתם לנו". בעקבות בחור או בחורה כאלה גם שאר המשפחה נקשרת, וכשייוולדו בעזרת השם הנכדים, הסבא והסבתא יתחילו להאריך את תקופת השהות השנתית שלהם בארץ, ולאחר הפרישה יקבעו אף הם את ביתם בישראל. העולים הללו באים כתוצאה מתהליך התבגרות שהיה מלווה במאמצים של אותם שליחים ובנות שירות שסגל מציע להפסיק לשלוח.
יום קודם לכן, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ביקרתי בישיבת "הלל" בעיירה דיל שבניו־ג'רזי, שמאוכלסת ברובה ביהודים יוצאי ארם־צובה. זוהי קהילה משגשגת, שהצליחה גם לשמור על קשר חזק למסורת, אך שיעור העולים מקרבה הוא לעת עתה נמוך למדי. באתי מעט לפני תחילת השיחה שעמדתי לתת, ומצאתי את התלמידים מקשיבים לדבריו הנרגשים של מנהל הישיבה, הרב יעקב צדיק. מכל הנופלים, הוקרנה באותם רגעים על המסך תמונתו של אליאב אביטבול. זכיתי ללמד מעט את אליאב במכינה בעלי; מאז הוא הקים משפחה לתפארת ועשה חיל בעבודתו החינוכית. אליאב נפל בדרום לבנון עם הרב אבי גולדברג, עמית חיות וגלעד אלמליח.
הרב צדיק סיפר לתלמידים כיצד פגש בהר הרצל את טל, אלמנתו של אליאב. היא באה לקבר בעלה עם שתי כוסות קפה כי כך היה מנהגם, לשבת יחד בכל בוקר על כוס קפה, לפני היציאה לתלאות היום. אותו יום היה יום הנישואים שלהם. עם שובו לארה"ב, הרב וצוות בית הספר דאגו לחלק לכל התלמידים ספל קפה עם כיתוב לזכרו של אליאב. בכל יום הם מברכים על הקפה שלהם ומכוונים גם לעילוי נשמת רס"ן אליאב עמרם בן פסקל. חיברתי בין הרב לאביו של אליאב, בעצמו עולה ותיק מצרפת, והוא עתיד לבקר בבית הספר. בשעה עשר יצאו תלמידי כל המסגרות, מילדי גן חובה ועד לתלמידי כיתה י"ב, כדי לעמוד בצפירה, לשמוע דברי התעוררות מפי מרא דאתרא הרב שאול קצין, ולשיר יחד את "התקווה" (וכמובן גם את "אחינו", ההמנון המקביל שלהם). על כל הפעילות הזאת מנצחים תומר ויעל, שליחינו הנאמנים, שהחליפו את אלון ואת קארין, שגם אותם זכיתי להכיר במסעותיי שם. את מי בדיוק נעניש אם ניקח להם את השליחים?
והאם ביכולתנו להתנכר לגילויי מסירות הנפש למען המדינה מצד יהודים אמריקנים? יהודים דוגמת סמל משה יצחק הכהן כץ מקונטיקט, שהתגייס כחייל בודד לצנחנים ונהרג מידי חיזבאללה רק לפני שבועות ספורים? ומה בדבר עידן אלכסנדר, בן העיירה טנפליי שבניו־ג'רזי, חייל בודד אף הוא, שנחטף ועונה בידי מחבלי חמאס במשך 584 ימים? לאחר שחרורו חזר אלכסנדר לביקור אצל הוריו בארה"ב, ואז הופיע בפני הקהילה המקומית כשהוא לבוש במדי צה"ל והודיע שהוא חוזר ארצה, כדי להמשיך לשרת. כל אמריקני כזה שבוחר להתגייס לצה"ל, משפיע על כל קהילתו ומהווה מודל לחיקוי לצעירים וצעירות שיבואו בעקבותיו. הגיבורים הללו אינם צומחים יש מאין, גם הם תוצאה של יד האחים השלוחה מישראל.
הכותב בטקס יום העצמאות בבית הכנסת Kingsway Center Jewish בברוקלין ניו־יורק | צילום:
אני נזכר באותו יום חם בראשית חודש אב בשנת תשע"ד (2014), כשמיהרתי לאזכרתו של חברי הטוב, רס"ן רועי קליין. היה זה בעיצומו של מבצע צוק איתן. בדרך אל הקבר ביקשו ממני להשלים מניין לקדיש. עצרתי, אלא שזה לקח זמן רב משחשבתי. עמד שם יהודי אמריקני, כיפה של גולני מונחת על ראשו ברישול, והוא מנסה לומר את מילות הקדיש אך מתקשה מאוד. הבנתי שאני עומד מעל קברו הטרי של מקס שטיינברג. מקס גדל בלוס־אנג'לס, ובעקבות ביקור בישראל עם מיזם "תגלית" החליט להצטרף לצה"ל ונפל בשג'אעייה. היית חושב שתהיה להורים טינה כלפי המדינה הרחוקה שגזלה את חיי בנם, אך מאז ראיתי בהר שוב ושוב את אימו ביום הזיכרון, נואמת בפני אמריקנים שנמצאים כאן בשנת המעבר שלהם בין תיכון לאוניברסיטה, ומרביצה בהם ציונות.
הבעיה העמוקה אינה טמונה בנוער הזה, שזרעי האהבה למדינת ישראל ולחיילי צה"ל נזרעים ומטופחים בו על ידי שליחינו לסוגיהם. האתגר הגדול מצוי ביהודים דוגמת שרה סילברמן, סטנדאפיסטית מצליחה, ששיתפה בחודש ספטמבר לפני ארבע שנים את האנקדוטה הבאה: "הייתי בבית קפה ושפכתי מעט קפה בטעות, מה שגרם לי לומר באופן אינסטינקטיבי את המילה 'אוי'. אדם שעמד בקרבת מקום שאל אותי: את אמרת עכשיו 'אוי'? עניתי שכן, אז הוא איחל לי 'הפי ניו ייר'". רק כך היא גילתה שזהו ראש השנה היהודי.
אבן שואבת
האסון היהודי בהקשר של יהדות ארה"ב הוא במיליוני היהודים שנהרו למדינה זו מרוסיה וממדינות מזרח אירופה כדי לפתוח דף חדש, והם עשו חיל ושגשגו כאמריקנים, אך הצליחו הרבה פחות כיהודים. אריך וייס הפך לקוסם הארי הודיני, ראלף ליפשיץ הפך לאושיית האופנה האמריקנית ראלף לורן, יעקב גרשוביץ הפך למלחין האמריקני המבריק ג'ורג' גרשווין, יהודית זוסמן הפכה לסופרת הילדים המצליחה ג'ודי בלום, שבתאי זיסל צימרמן הפך לבוב דילן, ואפשר היה למלא את דפי מוסף זה בדוגמאות נוספות. הם או הוריהם ירדו מן האוניות בהמוניהם, אי־אז בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, והחלו במלחמת הקיום וההישרדות של ההשתלבות בחברה האמריקנית, על חשבון זהותם היהודית. ובאין זהות יהודית, ציונות מאין תימצא?
ועד שאנו מלינים על האמריקנים מלידה שאינם ממהרים לעלות, מה נאמר על מאות אלפי הישראלים שעזבו אותנו במהלך השנים? על כל יהודי שעלה מארה"ב, יש כשלושה מישראל שירדו לשם. באחד ממסעותיי קיבלתי הודעה מאלי ביטון, שהיה חייל שלי בצנחנים. עשרים שנה לא התראינו. הוא שמע שאני מגיע, והציע שניפגש. ביטון, שתמיד אהב את הים, המיר את חוף הים התיכון שבנתניה בחוף האוקיינוס האטלנטי שבהוליווד, פלורידה. הוא הציג בפניי את אשתו ואת בנותיו, אבל פתאום הופיעו שם גם חמיו וחמותו, ואז הבחנתי בכך שכולם סביב מדברים בעברית. גם בפאבליק סקול של הוליווד יש שיעורי עברית, כי אחוז הישראלים גבוה כל־כך. מי אם לא שליחינו לסוגיהם יחזיר לנו את כל הביטונים שאבדו לנו?
עם יציאתי איחל לי חבר שאחזור עם אלף עולים. השבתי לו שזה לא עובד כך, אבל אני מקווה לזרוע אלף זרעים בלבבות, שינבטו ויפעלו את פעולתם, אם במוקדם ואם במאוחר. הסופר הצרפתי אנטואן דה־סנט אכזופרי אמר: "אם ברצונך לראות ספינה נבנית, אל תאסוף אנשים ותורה להם לאסוף עצים, להכין תוכניות ולבנות ספינה, אלא תיטע בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי". איומים וחרמות לא יביאו לכאן את יהודי ארה"ב, גם לא האנטישמיות המדודה שהם חווים. יהודי ארה"ב יבואו לכאן בהמוניהם לאחר שניטע בלבבותיהם את הכמיהה לישראל שהיא חלום. זה מה שאני מנסה לעשות בכל השיחות, המצגות, הדרשות והמפגשים שלי עם אחינו בארה"ב. לספר על ישראל האידיאלית, שמגשימה את חזון הנביאים ושחיים בה אינספור גיבורי־על, ישראל של אהבה ואמונה.
בעניין זה יש לנו, יושבי הארץ, תפקיד חשוב. הוא לא כרוך בהטפה ובאיומים, אלא בהפיכת ישראל למקום שבו הפער בין החלום למציאות קטן יותר. זה מתחיל ביוקר המחיה ומחירי הנדל"ן. ישבתי בשולחנות שבת עמוסים כל טוב בבוקה־רטון, פלורידה, ושמעתי יהודים מביעים חשש שהם יתקשו לעמוד בהוצאה של רכישת דירה בישראל. אף שישראל התקדמה מאוד מבחינה כלכלית, עדיין לא הגענו למצב שבו זוג ממוצע שעושה את מה שאמורים לעשות – צבא, לימודים והשתלבות בשוק העבודה – מגיע לרווחה ושגשוג במידה הראויה.
למעלה מכך, עלינו לשפר את החינוך ואת המשילות. בשבת האחרונה סיפרתי שם איך רבי יוחנן התפלא שייתכן מקרה של רצח בארץ ישראל, שהרי בפרשת התוכחה נאמר "ונתן לך ה' שם לב רגז" – שם, בגלות, לא בארץ ישראל. תוך כדי שלימדתי את הסיפור, לא יכולתי שלא לחשוב על ימנו זלקה ז"ל, שנרצח ביום העצמאות לאחר שהעיר לכמה נערים. מעל הכול עלינו לדאוג לכך שתהיה כאן יותר אהבה בין חלקי העם. אל תחשבו שקולות השנאה והטינה בתוכנו לא מגיעים לשם. אני נשאל על כך כל הזמן, עונה מה שאני עונה, אבל התשובה האמיתית צריכה לבוא מאיתנו, יושבי הארץ. לא בשביל האמריקנים, אלא קודם כול בשביל עצמנו. ככל שנעצב כאן מדינה שהיא באמת הגשמה של כל החלומות הגדולים של העם היהודי, כך נהיה למגדלור ולאבן שואבת, וכך יהיה כיסוי כשאנחנו מציעים להם להגשים את חלום הדורות ולהצטרף אלינו פה בארץ חמדת אבות.
את מספר השליחים עלינו רק להגדיל. יש להקים מיזם שבמסגרתו משפחות ישראליות תאמצנה את המוני האמריקנים שנמצאים כאן במשך שנה שלמה אחרי כיתה י"ב, ולהשקיע יותר בקליטת מי שמתגברים על כל המכשולים ועולים לישראל. כשם שאיננו מוותרים על אף חלק מארץ ישראל, כך לא נוותר על אף חלק מעם ישראל. הובטחנו בידי הנביא יחזקאל "וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם". בקרב רבים מאיתנו זה כבר התממש, עלינו להאמין שגם השאר בוא יבואו.
הרב נתנאל אלישיב הוא ראש מכון בניין התורה ויו"ר תנועת "חלק מהפתרון"