לפעמים, אני מנהלת שיחות דמיוניות עם הנכדים שעוד לא נולדו לי. אל תצחקו, הם חלק גדול בתקווה שאני מטפחת לגבי מה שאזכה לראות בעתיד כאן במדינה. בשיחות הללו, אני מוצאת את עצמי עסוקה פחות במה שאספר להם, ויותר בשאלה באיזו תודעה הם ישמעו את זה. איך הם יפרשו את הסיפורים שלנו, על התקופה הזו.

העתיד, להרגשתי, הוא משטח לא יציב, חסר אחיזה ממשית, שנבנה תוך כדי שההווה מתממש וקורס כהרף עין לכדי עבר. האנשים שיחיו בו, להלן הנכדים שלי, לא יישענו על ההווה שלי. הם יעמדו על קרקע אחרת, גם אם מבחוץ היא תיראה דומה. לא יהיו בה אותן התחושות שמלוות את הדרך שבה החיים שלנו מתרחשים כעת.

הסיפורים שאספר להם יגיעו אליהם כשהמציאות כבר בשלה לתוכם, ולהם נותר יהיה רק לקבל אותם ולתת להם את הפרשנות שלהם. בלי המעבר הזה בין מה שהיה לפני שהסיפור התרחש ובין החיים שאחרי.

אני רוצה לחזור בדמיוני לרגע אחר, ישן ומרוחק אבל מכונן, שנדמה לנו יציב ומובן מאליו: הקמת המדינה. היהודים ששמעו את הבשורה הזו לא החזיקו בידיהם נקודת ייחוס. ה"לפני" שהתקיים בחייהם היה ריק מוחלט. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה להם מדינה. כלומר, הפעם הראשונה שהם חוו חוויה שאני או בני דורי מעולם לא נצליח להבין את היעדרה. עצם האפשרות של מדינה משלהם לא הייתה עוד פריט בתוך סל אפשרויות מגוונות, היא הייתה ממש שינוי סדרי עולם.

זה לא אומר שלא היו ספקות, התנגדויות, הסתייגויות. ודאי שהיו. אבל לרבים, עצם העובדה שיש מה להחזיק בו, גם אם הוא לא מושלם, שינה את האופן שבו הם קראו את המציאות.

ואז אני שואלת את עצמי: מה קורה כשנולדים לתוך משהו שכבר קיים. שהוא עובדה מוגמרת. לתוך מדינה, שפה, גבולות, מערכות. כל אלה הופכים לרקע. הם לא דורשים הסבר, לכל היותר הם נבחנים בביקורת. אין צורך להצדיק את קיומם כדי להרגיש אותם, ולכן גם אין הכרח להוקיר אותם מעצם היותם.

הנכדים שלי, אם ירצו להקשיב, וחסר להם שלא, ישמעו על מציאות שהייתה טעונה במשמעות מסוג אחר. הם ישמעו סיפורים על רגעים של אימה ופחד, כשבחיים שלהם חוויית האימה והפחד כבר לא תהיה קיימת. הם ישמעו על רגעים שבהם החיים פה ביהודה ושומרון, ואולי ספציפית בחוות־גלעד, עוד לא היו אמירה שאין עליה עוררין. אבל הם לא ירגישו את אותה התחושה שאני מספרת שהרגשתי.

הם לא יכירו את המחסור שמטעין את המילים שלי במשקל. ולכן ייתכן מאוד שהם ישמעו סיפור על מה שהיה, במקום לפגוש חוויה של מה השתנה.

המובן מאליו

אני יודעת שזה נשמע גאולי משהו או אוטופי במובן מסוים, אבל אני רוצה דווקא לשים דגש על מה שמטריד אותי בתובנה הזו.

אנחנו נמצאים בימים של מלחמה, של שכול ואובדן. יש חלוקה ברורה של החיים ללפני ואחרי, בהרבה מובנים ורבדים. כמו שאוהבים לומר, ימים שההיסטוריה נכתבת בהם.

ימים שיש בהם עולם רגשי שלם שהופך לכלים הבסיסיים שלנו, ובאמצעותם אנחנו מייצרים את העתיד.

את אנשי העתיד שיגדלו לתוך המצע הזה לא מעניין העולם הרגשי שלנו. לא מעניין אותם מה הרגשנו בבוקר הראשון שאחרי הטבח, או ההתפעלות המופלאה שחשנו כשחיילינו טסו הלוך ושוב בשמי מעצמה עוינת. מבחינתם אלו יהיו אירועים מובנים מאליהם שחייהם נבנו על גביהם, ולטלטלות הרגשיות שנחרתו בהם יהיה רק ניחוח ספרותי יבש ונטול עומק.

זה בלתי נמנע שתודעה אינה מועברת בירושה כמו חפצים. גם אם אדייק בפרטים, גם אם אשמור על נאמנות לעובדות, עדיין יישאר פער שלא נוכל לגשר עליו לעולם.

התוצאה המפחידה של התובנה הזו היא, כמובן, שהלקחים שהופקו בתקופות האלו יישחקו ויפסיקו להיות משמעותיים או קיומיים. מה אם בני העתיד, שסללנו להם דרך בדם ויזע ועליה הם יגדלו כמובן מאליו, ינשלו אותנו מצדקת דרכנו? מה אם ההיסטוריה תשחזר את עצמה, מתוך היעדר העולם הרגשי שהתפתח בנו בעת שאירעו לנו האירועים הללו?

שאלות ההווה

ואולי זה לא פער שדורש גישור.

אולי ההכרה בפער משנה משהו באופן שאנחנו מספרים בו את הסיפור. מחייבת אותי לשאול לא רק מה קרה, אלא מאיזה מקום אני מעניקה לזה ערך. ומה יישאר מהערך הזה כשהמקום ישתנה.

נניח, כשאספר להם על הימים שנסיעה באוטובוס דרשה החלטה מודעת איפה לשבת, את מי לסרוק במבט, איך להחזיק את הפחד בלי לוותר על השגרה. בשבילנו זו הייתה מציאות מבעיתה וטעונה אבל בשבילם, אם יגדלו לעולם יציב יותר בעזרת השם יתברך, זו תהיה פעולה יומיומית חסרת משקל.

כדי שהסיפור ייחרת בהם עם המטען הרגשי שאני רוצה להעניק לו, אני נאלצת לחדד את השאלה לא רק מה קרה, אלא איזה ערך נתתי לזה, ומה יישאר ממנו כשהוא יהפוך לסיפור בלבד.

ובסוף, אולי זו לא שאלה על העתיד בכלל, אלא על ההווה. על היכולת לזהות את מה שנראה מובן מאליו לפני שהוא הופך לרקע שקוף ולהבין שהוא לא נולד כזה. ולתת לו תוקף. שם ופנים. לדעת שהוא קיבל את צורתו בתנאים מאוד מסוימים, ושיום אחד, למישהו אחר, הוא יהיה פשוט סיפור.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il