הרב אנגלמן מבקר בחריפות את פרסומיו של הרב אברהם זרביב, מכנה אותו "רב ודיין שמתנסח ברהב ובחדווה ללא שמץ של חמלה או צער", וקובע שאלו דברים שיש בהם חילול השם.
כתבתו של יהושע אנגלמן
לומר שירה על מפלת האויב
הדוגמאות שהוא מביא מהגמרא כדי להמחיש את המושג חילול השם, לקוחות ממקרים שבהם אדם מישראל נוהג בצורה שיכולה להחשידו בהתנהלות שאינה הגונה, כמו לקנות בשוק ולא לשלם מיד, או כאשר תלמיד חכם הולך ברחוב בלא תפילין (בתקופה שבה שהיה מקובל שמניחים תפילין כל היום). ואולם כאשר אדם מתנהג בצורה מוסרית ונכונה, אלא שבעיני אחרים שיש להם מוסר מסולף (כמו רחמים על צד אחד בלבד), התנהגותו נראית בלתי מוסרית, אין זה חילול השם אלא קידוש השם - ללמד על המוסר האמיתי של ממלכת כהנים וגוי קדוש.
הכותב מביא את דברי המדרש על כך שכאשר המלאכים ביקשו לומר שירה בעת קריעת ים סוף, ה' אמר להם: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". אכן, למלאכים לא ניתן לומר שירה, אבל משה ובני ישראל אמרו שירה, והגדילו בנות ישראל שיצאו בתופים ובמחולות. שירתם נקבעה בסידור התפילה לאומרה בכל יום, כדי ללמדנו לומר שירה ותודה לה' במצבים כאלה.
הכי מעניין
הסיבה להבדל בין המלאכים ובין בני ישראל פשוטה: בני ישראל היו בסכנת חיים ונרדפו על ידי המצרים, ולכן חובה עליהם לומר שירה על הצלתם, אף שמעשי ידיו של ה' (המצרים) טובעים בים. לעומת זאת המלאכים שלא היו בצרה, אינם רשאים לומר שירה (מלבי"ם על תהילים קד, לד)
הרב אברהם זרביב | צילום: לירון מולדובן, פלאש 90
גם ההוכחה מהתנהגות דוד, שהסגיר את בני שאול כדי לפייס את הגבעונים, אינה ממין הטענה. שאול שהרג את הגבעונים עשה מעשה לא מוסרי, כפי שאמר ה' לדוד, ולכן הסגיר דוד את בני שאול כדי לפייס את הגבעונים (שמואל־ב כא, א). אבל להרוס בתים כדי להציל את חיי חיילינו בזמן מלחמה זה המעשה המוסרי ביותר, והדיין שהתנסח ברהב ובחדווה על הריסות הבתים שמח כי הציל חיי חיילים, כפי שהופיע בשמו בעיתון זה, במוסף יומן. על כך צריך לומר שירה ולשמוח.
על פי המדרש, חזקיהו המלך החמיץ את ההזדמנות להיעשות משיח משום שלא אמר שירה על מפלת אשור. חכמים ציפו ממנו לומר שירה, אף שגם אשור הם מעשי ידיו של הקב"ה (מלכים־ב, יח-יט; סנהדרין צד, א)
אכן, לסיום אני מסכים לחלוטין עם דברי המאמר שחכמים קבעו את אמת המידה לקידוש השם: האם אנשים הצטרפו לאמונה בה' בעקבות המעשה. לכן אמרו שמאה וחמישים אלף התגיירו כתוצאה ממסירת בני שאול לגבעונים, ומעשהו של דוד נחשב לקידוש השם (יבמות עט, א).
אם נבדוק את מספר החיילים והאזרחים שהתקרבו לתורת ישראל בעקבות המאמרים והמעשים של הרב זרביב, מול אלו שהתרחקו מאמונת ישראל בעקבות דבריו, נוכל לקבוע ללא ספק שהרב זרביב קידש את השם, ועל כן ראוי הוא להשיא משואה ביום העצמאות, ולהמשיך בדרכו לקדש שם שמיים.
משה ביגל
הרב משה ביגל הוא רב היישובים מיתר וכרמית
עדינו העצני
קשה וכואב לראות כיצד אפילו מתוככי הציונות הדתית מבזים את כבודו של גיבור ישראל הרב אברהם זרביב, המשלב "ספרא וסייפא" באופן מקסימלי. באופן כללי, ישנם לצערנו חלקים מתוך הציונות הדתית (ואין כוונתי באופן אישי לכותב), שמתוך חולשה מנסים תדיר למצוא חן בעיני "מוסר השמאל", גם בהבלטה אובססיבית של אלימות נערי הגבעות, ולא מבינים את חלקם הקריטי של החוות בהגנת ארצנו מפני התפשטות ערבית בשטחי C.
הרב זרביב הוא בדיוק "עדינו העצני" כהמלצת חז"ל (מועד קטן טז, ב): קשוח בשדה הקרב, ועָדין מאוד בעבודתו האזרחית בדיינות. חייל שאיננו מגיע עם אנרגיה קרבית (כן, "שש אלי קרב", לא נתבייש!) כדי לנצח, יהיה חייל גרוע ועדיף שיישאר באקדמיה (משם יוכל למתוח ביקורת על החיילים המצילים אותו).
משום מה החליט הרב אנגלמן ש"אנרגיה קרבית" טובה רק לחיילים צעירים, ולא לגיבורי־על שבגיל 54 עוזבים את משפחתם ואת עשרת ילדיהם ומחרפים את נפשם שוב ושוב בשדה הקרב, ואף נפצעים. מעניין מהיכן הוא שאב את התזה המעניינת הזו.
לרב זרביב אני אומר: "ולא יבוש מן המלעיגים עליו". אתה גיבור ישראל, וכך רואה אותך רוב העם, גם אלו שדוממים ואינם מגיבים.
חיים גרנט
חיים גרנט הוא מוזיקולוג
המבט של האחר
הרב יהושע אנגלמן משיב:
אנסה להבהיר את דברי, ובלי להיכנס לדרישת פסוקים וכדומה, שתמיד ניתן לפרשם בצורות שונות, בהתאם לאתיקה הקודמת של הפרשן, וברוח דברי חז"ל שדרך ארץ קדמה לתורה.
לא נכנסתי כלל לשאלת מוסריות מעשיו של הרב זרביב. הוא כנראה הציל חיי חיילים, וזה דבר גדול (וכינויים כמו "גיבור ישראל" וכדומה אינם מוסיפים לדיון בנושא). ההתייחסות שלי הייתה אך ורק לנושא של קידוש השם, או חלילה חילול השם. לפי כל המקורות בחז"ל, ברמב"ם ועוד, המדד היחיד לדברים אלה הוא המבט של האחר. לכן האמוראים רב ורבי יוחנן אומרים: גם כאשר ברור לנו שאנחנו פועלים כהוגן, אם בעיני אדם אחר זה נראה לא בסדר, הרי שיש בזה חילול השם.
חילול השם מתחיל בכך שאדם חושב ואומר "אני יודע שאני בסדר, ומה אכפת לי אם אחרים חושבים אחרת". מחשבה זו היא עצמה חילול השם, שכן האדם לא משאיר מקום לה', כלומר – לאחר־יות. בנוסף, קידוש השם נובע מיחס בסיסי לידיד נפש, לאהוב. כשאוהבים את ה' רוצים ששם שמים יתאהב על ידנו. חילול השם הוא חוסר אכפתיות לאופן שבו ה' נראה בעיני אחרים - שאינם מן המשפחה והחברה שלנו. האחרים האלו משתנים במשך השנים, והגויים של היום שונים מאלו של התנ״ך, כשם שהמוסר של חז"ל היא לא בהכרח הפשט במקרא.
הביקורת שביטאתי על הרב זרביב לא התייחסה למעשיו, אלא לחוסר אכפתיות ואולי חוסר החשיבה על האחרים. מה היה קורה אילו במקום ליהנות מקריאת פועל־הריסה על שמו, "לזרבב", היה הרב זרביב מביע כאב על כך שמעשי ידיו של ה' מתים?